הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)הפסוקים: "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא', יח-יט), מתארים מקרה שבו מחייבים את מי שהכה את חברו שנפל למשכב, לשלם למוכה "דמי ביטול ממלאכתו ושכר הרופא" (רש"י).
חז"ל למדו מכאן את חובת הרופא לרפא את החולה: "ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות"( בבא קמא ,פה' ,א'). ההלכה אכן קובעת: "שלא יאמר (הרופא), הקב"ה מוחץ ואני ארפא?! בא ללמדנו שנתנה לו רשות לרפאות, ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא, והזריז הרי זה משובח, ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים" (טור יורה דעה הלכות ביקור חולים סימן שלו). עד כאן דנו על חובת הרופא לרפא את החולים.
שאלה אחרת היא האם מותר לחולים לפנות לרופאים להתרפא, ולא לסמוך על רחמי שמים בבחינת: "אני ה' רופאך"?.
עונה על כך ה "ציץ אליעזר": "אין לו לאדם לסמוך על הנס, וכשחלה חס ושלום, חייב להתנהג כדרך העולם לקרא לרופא שירפאנו, וכל המתעצל בזה וסומך על הנס אינו אלא מן המתמיהים ודעת שוטים היא זו וקרוב הוא להיות פושע בעצמו, ועתיד ליתן את הדין".
חובת הריפוי מעוגנת בשבועת הרופאים (שבועת היפוקראטס – רופא יווני במאה ה 4 לפנה"ס) : בשבועה זאת מתחייב הרופא לנסות להציל חיים, לא לגרום נזק לחולה, לנהוג בטוהר מידות ולשמור על סודיות רפואית.
בספרות חז"ל מצינו גם הסתייגויות מהפניה לרופאים. הסתייגויות אלה נבעו מכך שחלק מפעולות הריפוי היו נגועות בכישוף, קמעות, סגולות, אמונות טפלות המוגדרות כדרכי האמורי, בבחינת: "ובחוקותיהם לא תלכו".
הרמב"ם (מורה נבוכים ג',לז') קובע את העיקרון של המותר והאסור בנושא זה: "כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג לפי דעתם, כמנהג הסגולות והכחות המיוחדות, והוא אמרו ובחקותיהם לא תלכו, ולא תלכו בחקות הגוים, והם אשר יקראום ז"ל דרכי האמורי, מפני שהם סעיפי מעשה המכשפים, שהם דברים לא יגזרם היקש טבעי, אך הם מושכים למעשה הכשוף, ואמרו בפירוש כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, רוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר". לפי הרמב"ם כל מי שמתבסס על פעולות רפואה טבעיות (עיון טבעי והיקש טבעי), אין בו משום מעשה האמורי ומותר ללכת אליו להתרפא, וכל מי שמשתמש בסגולות וכוחות מיוחדים, יש בו משום דרכי האמורי ואסור להתרפא אצלו.
הרפואה המודרנית, להבדיל מן הרפואה בימי קדם ובימי הביניים, מתבססת כולה על ה "עיון הטבעי ועל ההיקש הטבעי".
את ראשית התפתחות הרפואה המודרנית נוטים לייחס למאה ה -16- תקופת הרנסאנס. בתקופה זאת החלו לעסוק באנטומיה
ובפיזיולוגיה של גוף האדם. שילוב של מדעי הכימיה והביולוגיה במחקר הרפואי, יחד עם המצאת המיקרוסקופ, אפשרו את תיאור פעולת התאים בגוף האדם והתנהגות החיידקים. לואי פסטר המציא את החיסונים נגד החיידקים, והצעיד את הרפואה קדימה. מכשירי הצילום התוך גופי: הרנטגן, ה CT , ה MRI ומכשירי הצינתור מאפשרים את זיהוי המחלות הפנימיות. לרפואה כזאת יסכימו לבטח פוסקי ההלכה בימינו, שיש רשות לרופא לרפא, וחלה חובה על ציבור החולים להרפא.
אדם שחלה צריך לפנות לרופא מומחה שירפא אותו ממחלתו בבחינת "רפא ירפא". במקביל עליו לפנות לקב"ה בתשובה, בתפילה ובצדקה שיעביר ממנו את רוע גזירת המחלה. הרב צריך לעודד את רוחו בדברי כיבושין ובתפילה משותפת לשלומו ורפואתו, ולא במתן קמעות וסגולות שנאסרו על ידי הרמב"ם מפני דרכי האמורי.
(משפטים תשעה)
