יהודית אברהמימהבניינים של המרכז לעזים, גדיות וגידולי ענבים. מה גורם למשפחות עם ילדים לעזוב הכל ולעבור לגור בנגב ולהתפרנס מחוות חקלאיות?
לפני שהתיישבנו התקבלתי בפנים מחייכות וזוהרות. "קפה, תה"?, הציעה זוהר וכך מצאנו את עצמנו משוטטות ב"משתלת החורף", כדבריה. גינת ירק צבעונית יפיפייה שמשקיפה אל מרחב שלא נגמר, מרפסת מלאה כל טוב, צמחים סדורים לפי צבעים וזנים. זוהר ליקטה עלי לימונית, לואיזה ומרווה, שטפה היטב, חלטה במים רותחים והגישה. כך החל מפגש מרגש וחווייתי מול חלון ענק בסלון ביתם בחוות זוהר המדבר. המרחב פתוח והנוף הנשקף מרוחק ועצמאי. טבע פסיבי, נווה מדבר קטנטן פה ושם, סביבה שעוטפת הרגשת ניתוק וריחוק, הכול נראה איטי ורגוע, אך באופן פרדוקסלי, בו זמנית משתלטת תחושה של קירבה ושורשיות. חיבור, עד כדי שייכות למקום שנראה יציב בזכות עצמו, כזה שלא נגעו בו, כאילו נותן לטבע לנהל אותו, ללא התערבות אנושית. אז זהו, שלא… זוהר ואורן גרים מזה 19 שנים עם ילדיהם יונתן וענבל כאן ב"חוות זוהר המדבר", בין רביבים לרתמים בואכה צאלים.
איך הגעתם לכאן?
"זה סיפור רומנטי שכבר סופר פעמים רבות", מחייכת זוהר באי נעימות מסוימת. "היינו בדרך לטיול אופנועים באירופה בהפלגה וכשהבנו שפספסנו את האנייה לשם, ישבנו לקפה ליד האנייה בחיפה. קנינו עיתון וקראנו באקראי על פרויקט חוות יין חקלאיות שהמועצה מקימה באזור הזה. בסופו של דבר יצאנו לטיול, אבל חזרנו לפה".
כשזוהר מבינה שאני עומדת לשאול ולברר 'למה חזרתם'? (שאלה שנשאלה ודאי לא פעם), היא עונה מיד: "הגענו למדבר בעונה של אחרי גשמים והנוף פשוט תפס אותנו. כך זה התחיל", היא משתפת. "הרגשנו שאנחנו יכולים לממש פה פנטזיות, ולאט לאט אתה לומד להתאהב במקום ולא רק לאהוב אותו".
זוהר ואורן, שגדלו באזור המרכז, לא הכירו כמעט את אזור המדבר. "הנטייה הטבעית שלנו הייתה יותר לכיוון צפון, ירוק ומים, פחות הכרנו את האזור המדברי והצחיח הזה שפה".
ומה הם עושים כל היום? "יש לנו חברה טכנולוגית של זיהוי ביומטרי. אורן הוא יזם בנשמתו. הוא משמש כנציג של ישראל בנושא הביומטרי", מספרת זוהר בסיפוק וקורטוב של נחת. "בנוסף, אנחנו מגדלים זיתים למאכל. עד השנה גידלנו ענבים ליין, והשנה יש לנו עצי מרולה". ברגע של אינטימיות מסוימת היא מתוודה: "תמיד רציתי שיהיה לי הרבה כסף, כדי שאוכל לקנות עצים גדולים, לא בשביל משהו אחר".
"אגב", היא מחדשת, "לפרי המרולה יש יתרונות רבים. בחברת המרולה שלנו אנחנו גם מגדלים עצים וגם עוסקים במחקר. יש לנו פטנט על מכונה שמוציאה את השמן מהפרי (שדומה מאד לליצ'י) בצורה הכי יעילה שניתן ולא פוגעת ביתרונות שלו".
עיזים וגבינות
גם דניאל וענת קורנמל וארבעת ילדיהם החליטו לבנות את ביתם בחוות קורנמל על כביש 40 לכיוון שדה בוקר. "חוות קורנמל היא חווה חקלאית שבה אנו עובדים ומתפרנסים", כך מסביר דניאל. "אנחנו גרים בשני קרוואנים כמעט כל המשפחה. אחד מילדינו עזב את החווה לאזור המרכז, השאר גרים אתנו".
"איך הגענו לפה?", הוא ממשיך, "למדנו, טיילנו, הסתובבנו בערך 5 שנים. מיום שהחלטנו שאנחנו רוצים להתפרנס מחקלאות בחווה חקלאית, לפני 23 שנה, אנחנו פה וכל מה שיש לנו זה פה".
בחוות קורנמל הם מגדלים עיזים, חולבים, מייצרים חלב ומוצרים נוספים. "במשך 13 שנה אנחנו גם מגישים את הגבינות במסעדה. אנחנו מגוונים, נהנים להגות את המנות בצורה פיקנטית ומעניינת, לפתח אותן ולשחק עם החומרים. אבל אנחנו לא משווקים החוצה, אלא רק מוכרים במסעדה ובחנות שלנו בתוך החווה".
48 גדיות ואוטו
גדי, לאה וחמשת ילדיהם (ובהמשך נוסף הילד השישי), חיים את החלום מזה 17 שנים בחוות נאות. "הגענו כמשפחה בשנת 2003 לחוות נאות, הקמנו את המקום שנמצא דרומית לצומת טללים- שדה בוקר. נחתנו שם עם 2 מכוניות, אוהל סיירים ו-48 גדיות", גדי נזכר. "הרעיון המרכזי היה להקים עדר של חלב, מה שנקרא משק. ידענו שאנחנו לא מוכרים את התוצר למחלבות תעשייתיות גדולות, כמו תנובה וטרה, אלא משווקים את התוצרת במקום". גדי ממשיך ומפרט: "יש פה חוות משק שמוכרת את הגבינות ויש פה מתחם לינה. בפועל, מאז שהגדיות הפכו לאימהות, המקום הוא משק לחלב. יש מחלבות, יש את החנות ויש את מתחם הלינה. זה היה החזון, בגדול. והנה, יישמנו את כל מה שתכננו".
בחווה ישנם שני מתחמי לינה שונים ומנוגדים. מצד אחד, בקתות אירוח מבודדות ופשוטות, בטוב טעם. בנוסף, ישנו מתחם לינה שהוא יותר חברתי ומשותף. ופה גדי נהנה לנדב סוג של סקופ: "מתחם הלינה הזה הוא מאד חדשני, מהראשונים בעולם. חדרי שינה נמצאים בעצם בתוך צינורות מים ענקיים. כן, כן", הוא מאשר את מה שנראה לא אמתי.
"רצינו לשנות את הנוף שלנו כמשפחה, מירוק במרכז לצהוב של מדבר, רצינו פקח שמורת טבע ולא פקח חניה, וכמובן, עצם ההתיישבות בנגב הייתה חשובה לנו מאד"
פקח טבע ולא פקח חניה
מה יש פה שאין במקום אחר?
"יש לי אפשרות לבטא את היצירתיות שלי", אומרת זוהר. "זו המורשת שלי. במידה מסוימת זה כמו לנטוע עץ ולא בהכרח אתה נהנה ממנו, זה מה שאתה משאיר אחריך". ומכאן זוהר ממשיכה לתנ"ך "כשנביא רצה להתבודד ולקבל את השיח שלו עם האלוקים, לאיפה הוא הלך? למדבר". היא שואלת ועונה. "כי המדבר זה מקום שלא מסיח את הדעת, המחשבה יכולה ללכת יותר רחוק ממך, אתה חש את העוצמה. באופן כללי הריק הזה, לכאורה, מאד עוצמתי הוא יותר רחוק ויותר מסתורי ומאפשר, לי בכל אופן, נשימה ארוכה יותר". לזוהר חשוב להעביר משהו שיושב עמוק אצלה, "לכאורה מתוך האין כלום, יש לך יותר חיבור, העין לא נעצרת. יש את האין כלום ומזה אתה מתחבר".
"בתחילה אנשים חשבו שאנחנו עושים מדיטציה בגבעות… ממש לא!", מחייך דניאל. "אנחנו חקלאים, אנחנו משק משפחתי. יש בזה ייחוד ויש בזה שוני. יש מי שאוהב את זה ויש מי שלא מבין איך חיים ככה. אנשים שואלים מה עושים כשחסר סוכר או קמח? אז זהו שלא חסר. קונים תמיד אחד יותר", מסכם דניאל.
"כל אחד עושה כדרכו, לא בטוח שאני חי נכון יותר מאחרים", גדי נותן את גרסתו. "זו הייתה החלטה שמורכבת מכך שרצינו לעשות פרויקט נוסף בחיים, בגיל 40 רצינו לעשות משהו חדש, רצינו לשנות את הנוף שלנו כמשפחה, מכל הבחינות. במובן הרחב של המילה, מירוק במרכז לצהוב של מדבר, רצינו פקח שמורת טבע ולא פקח חניה, וכמובן, עצם ההתיישבות בנגב הייתה חשובה לנו מאד. הרגשנו שחייבים לעשות. הכול הביא אותנו להחלטה הזו, והחלטנו ש'שורפים את המועדון'- מוכרים את העסק ויורדים דרומה".
וכשאני שואלת מה חסר, מה אין פה? תשובתו של דניאל נשמעת קצת לא צפויה… "לי חסר שקט. אין פה מספיק שקט, מבחינתי". דניאל מפתיע, וכשהוא מבין שתשובתו קצת מפתיעה אותי, הוא מסביר: "בגלל העסק וקהל הלקוחות במסעדה, הלתת שירות ללקוחות, זה הקטע הקשה… רואים אנשים, זאת אומרת לקוחות, אבל זה לא חברים. לתת שירות זה שוחק ואין כל כך פרטיות. בקורונה היה פה שקט והיה כיף".
"לי קשה הריחוק מהמשפחה", זוהר מתוודה. "קשה לי בביקורים. הם באים, אבל בפחות ספונטניות. לי, שגדלתי במושב עם סבא וסבתא בסביבה, זה נראה טבעי ונכון לחיות במשפחתיות הזו. לא כחמולה, אלא ברמה של לתמוך ולהיות זמינה. וזה חסר". זוהר ממשיכה: "עכשיו כשאני חושבת מה באמת חסר לי פה? חסר לי ליהנות מה-פה. חסר לי זמן בלהתעסק במה שיש פה. יש פה הרבה עבודה".
גדי חושב שמה שחסר זה בעיקר "לחזק את הנגב". לדבריו "זה הזמן להגיע. אם לא אתמול, אז היום!".
וכשנשאל לגבי תרבות, קולנוע וחברים, גדי מרגיע: "מועצת רמת נגב מספקת חינוך ותרבות ברמה גבוהה. גם בריאות, וחברים לא חסר, יש מהישובים בסביבה".
דניאל מאשר: "חברים, קולנוע וטלוויזיה יש. לתיאטרון אני פחות מתחבר. אגב, מצאנו את עצמנו נענים שוב ושוב לבקשת הילדים כשהיו צעירים יותר והסענו לחברים. זה לא קורה כל יום כמו בעיר או בכפר".
"אנשים חשבו שאנחנו עושים מדיטציה בגבעות… ממש לא! אנחנו חקלאים, משק משפחתי. יש מי שאוהב את זה ויש מי שלא מבין איך חיים ככה"
הדור הבא
האם הילדים יהיו דור ההמשך שם, בנגב? הילדים של מי שהתראיינו לכתבה כיום בטווח הגילאים 14-30 שנים, כולם למדו בבית ספר יסודי ובתיכון במדרשת בן גוריון שבשדה בוקר.
מה בנוגע לילדים, תמליצו להם להישאר פה?
"הילדים גדלו ושלחנו אותם לראות עולם… בארץ, כמובן", גדי משיב. "ההחלטה שלנו היא שהם חייבים לעזוב כדי לראות מקומות ודברים אחרים ולקבל החלטה מרצונם החופשי. רק הם יחליטו אם הם רוצים לחזור לכאן", הוא מדגיש.
"מהניסיון שלי אני יכול לומר שחקלאות כעסק משפחתי זה עסק רב דורי, יש כמה דורות שעובדים במקביל בו זמנית, אני בעד וזה נכון בעיניי", כך משיב דניאל. "בנוסף לוקח זמן, לפחות דור, להקים עסק ולבסס אותו, להתגלח על הזקן של עצמנו… לדור הבא יותר קל להמשיך משהו שקיים ולא להתעסק בהקמה".
"אני מאד מקווה ורוצה שהילדים שלנו ימשיכו את חייהם פה, כי הם רוצים להיות פה ולא כי אמא רוצה", זוהר מחייכת בקריצה. "הבן רוצה, הבת עדיין לא יודעת" היא ממשיכה. "אני אישית מאד בקטע של משפחה ומשפחתיות full house. להיות ביחד. אני מאד אוהבת את זה. מצד שני, כל אחד צריך לחיות איפה שעושה לו טוב", היא מסיימת.
