
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים"
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר" (שמות ל'ד א' ב'), "אמר רבי יהודה בר שלום, מאה ועשרים יום עשה משה אצל הקדוש ברוך הוא" (מדרש תנחומא כי תשא ל'א). נשאלת השאלה, לכאורה מה ראה הקב"ה לצוות על משה, יהודי בן שמונים שנה, שארבעים יום ולילה לא אכל ולא שתה, ירד עם הלוחות ברגל ממרומי הר סיני, שבר את שני לוחות אבנים שכידוע הם כמעט בלתי שבירות, טחן עגל עשוי זהב לאבקה בלי שום מכשיר חשמלי, ערך קרב חרבות נגד החוטאים, הזיז את אהל מועד מספר קילומטרים אל מחוץ למחנה, אחרי יומיים עלה להר סיני לעוד ארבעים יום להתחנן על עם ישראל, כשירד מההר מצווה אותו ה' "פְּסָל לְךָ", עליך לחצוב במו ידיך ולהכין שני לוחות אבנים בגודל של אמתים וחצי על אמה וחצי, ומיד לאחר מכן שוב לעלות בחזרה להר סיני לעוד ארבעים יום, והפעם משה נושא את הלוחות בידיו במעלה ההר ולא הלוחות הם "שנושאים" אותו. מטלות אלו נראות לכאורה מאד מוגזמות, מכאן ברור שתפקידו האמיתי של משה היה להחזיר את עם ישראל בתשובה, להסיר את שכבת הזהב הגשמית שכיסתה את לוח ליבם ואמונתם הרוחנית של בני ישראל, ועל זה נאמר "פְּסָל לְךָ", הסר את הפסולת שיש על לוח ליבם בכדי שליבותיהם יהיו טהורים לקבל עליהם את תורת ה'. לשם ביצוע עבודה שכזו אין הוא זקוק לכוח פיזי אלא לכוח רוחני ואותו כוח רוחני הוא זה שהעניק לו את היכולת לבצע גם את הפעולה הפיזית של חציבת הלוחות.
בציור אנו רואים את משה חוצב ומגלף מטבע המסמל את הכסף והזהב ומגלה בתוכו את לוח ליבם הרוחני של עם ישראל שעליו יכולה התורה להיכתב בכתב ידו של ה'.
בכדי להבין מהי אותה הפסולת שכיסתה את ליבותיהם של בני ישראל, עלינו לעיין לעומק הכתוב בחטא העגל.
"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן" (שמות ל'ב א'). נאמר "וַיַּרְא הָעָם" ונאמר "וַיִּקָּהֵל הָעָם" ולא נאמר בני ישראל, וכן בהמשך אומר ה' למשה "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ולא נאמר "עמי אותו העליתי מארץ מצרים", ועוד נאמר "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"- אלו שהעלה משה בעצמו בניגוד לעצת ה' (ע"פ שמות רבה מ'ב ו'). מכאן אנו למדים שלא מדובר בבני ישראל אלא בערב רב. לכן אומר המדרש בכל פעם שמוזכר בתורה "עם" בלבד, לא מדובר בעם ישראל. לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. אותם ארבעים אלף המצריים שמשה גייר בזמן יציאת מצרים, ראו כי תמו ארבעים יום מאז עלה משה אל הר סיני, החלו לחשוש לעצמם והחליטו לנצל את היעדרו של משה לענייניהם. לכן הם נקהלים על אהרן ודורשים ממנו "עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים". אלוהים הוא כינוי לה' אך משמש גם ככינוי ל "שופט דיין ומנהיג כמו 'נתתיך אלהים לפרעה' וכמו 'עד הא-להים יבוא דבר שניהם'" (בכור שור), וכך גם "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמות כ' ב'). עפ"י רש"י שמצטט את המכילתא "שאינן אלהות אלא אחרים עשאום אלהים עליהם", כלומר שהמילה 'אלוהים' יכולה לשמש גם לכל דבר שאנשים משתעבדים אליו. וכן מדגיש העם "אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ", שהמטרה היא שהם רוצים להתחיל להתקדם ואין מי שיוביל וידריך אותם, כמו שביקשו זקני ישראל משמואל "וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שמואל א' ח' כ'), כך שלא מדובר ברצון לעשות אליל חדש, במקום ה', אלא מנהיג חדש במקום משה, ככתוב "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". עד כאן דברי הפרשנים.
נשאלת השאלה, מה הפסול בכך? הרי אם הם היו בטוחים שמשה מת, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות ל'ג כ'), טבעי שירצו מנהיג חדש חי ופעיל, שינחה אותם בדרך והם בכלל לא הזכירו עגל זהב. אהרן היה זה שהזכיר את הזהב לראשונה. אהרן החליט להעניק להם משהו שעל פניו הם בכלל לא ביקשו. אולי כוונתם הייתה "עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים"- מנה מנהיג אחר עלינו במקום משה?
לכן ברצוני להציע פירוש נוסף. אהרן מבין שהם רוצים משהו שונה, כי הם מדברים בלשון רבים: "אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" ולא מדברים על מנהיג אחד. מכאן מתגלית לאהרן הסיבה האמיתית של הערב רב שעלו ממצרים, לא בגלל שרצו להתייהד אלא בגלל שכנראה פחדו למות במצרים כמו שנאמר: "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (אסתר ח' י'ז), והם שהיו רגילים לעבוד אלילים רבים ככתוב "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (שמות י'ב י'ב) ראו הזדמנות בזמן שמשה לא נמצא בכדי להחיל מצב חדש של עבודת אלילים ביחד עם עבודת ה'. חור ושבעים הזקנים לא הסכימו איתם ובשל כך נהרגו (ע"פ ויקרא רבה י' ג') אך את אהרן השאירו בחיים בכדי להשתמש במעמדו של אהרן לקדם את שאיפתם. אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום וגם חשש לחייו, החליט לנסות להחזירם בתשובה בדרכי נועם, ולנקות את ליבם וגופם הגשמי מתאוות העולם הזה. היות והזהב הוא הדרך הקלה ביותר להשיג לגוף הגשמי את כל שאיפותיו, וכיוון שכל דבר שאותו ניתן לקחת או לרכוש (בזהב) מאחרים נחשב תאוות הגוף, החליט אהרן להתחיל להוציא מהם את כוח הרע הטמון בזהב שהיה ברשותם, וכך להחזירם בתשובה. "אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ' י'ט), מסביר הרמב"ן: עיקר כוונת המצווה היא שאסור לקבל, בנוסף למרותו של ה', גם את מרותם של אלהי כסף וזהב, ולא פסלים העשויים כסף וזהב, אלא הכסף והזהב עצמם שרבים מתייחסים אליהם כאלים נוספים שיש לעבוד בנוסף לעבודת ה' כפי שרצו הערב רב. לכן מבקש מהם אהרן "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי" (שם ל'ב ב'), זו כבר הוכחה שאהרן לא התכוון לעשות להם אליל מזהב, כי אם המטרה הייתה ליצור אלוהים מזהב, היה עדיף לקחת את כל הזהב שברשותם בכדי ליצור פסל גדול חשוב ומכובד. ואם מטרתו היתה רק למשוך זמן עד שמשה יחזור, היה יכול לבקשם להביא את כל תכשיטיהם כפי שתרמו למשכן "חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב" (שם ל'ה כ'ב). אבל אהרן ביקש רק נזמים, מכאן ניתן להבין שהייתה לו מטרה נוספת, והיא להחזירם בתשובה ובכך לתקן את חטאם הגדול כשכפרו היום במה שאמרו לפני ארבעים יום "נעשה ונשמע". כשבני ישראל אמרו ארבעים יום קודם לכן "נעשה ונשמע" הם תקנו את חטא אדם הראשון שהקדים שמיעה לעשייה (ע"פ מהר"י יעבץ תהלים כ'ט א'), אך כאשר הם באו אל אהרן לבקש שיעשה להם אליל הם למעשה כפרו במה שאמרו "נעשה ונשמע" ובכך התווסף לחטאם גם חטא אדם הראשון. לכן אהרן פונה לגברים כמו שיעקב אבינו עשה "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם" (בראשית ל'ה ד'), ומאחר וחטא אדם הראשון החל כששמעה חוה באזניה את עצת הנחש, אומר אהרן לערב רב להביא את הנזמים "אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם". כשהדבר לא עולה בידם, כי הנשים לא רצו לתת את נזמיהן (ע"פ מדרש תנחומא כי תשא י'ט), אומר להם אהרן "לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ" (שמות ל'ב כ'ד), כשהוא בטוח שבצורה זו הוא יסיר את השפעת הכסף והזהב שנמצא על אזנם ומונע מהם לשמוע בקול ה'. ואת הזהב הזה הוא עומד לשרוף באש, בדיוק כפי שעשה משה לאחר שראה את העגל "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ" (שם כ').
"וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם, אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן" (שם ג'). בשלב זה כתוב "כל העם" כולם הביאו את נזמי הזהב מאזניהם. ובגלל שמטרתו הייתה להחזיר את כולם בתשובה, "כִּי בַּיּוֹם הַהוּא יִמְאָסוּן אִישׁ אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וֶאֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לָכֶם יְדֵיכֶם חֵטְא" (ישעיה ל'א ז') לא הייתה בעיה לאהרן לקבל את הנזמים מכל העם, גם מבני ישראל.
ובכדי להדגיש לעם שמזהב קל לעשות אלילים "וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות ל'ב ד') לוקח אהרן את הזהב וחורט עליו שתי צורות דמות של עגל וצורת מסכה. עגל בכדי להדגיש שבשימוש לא נכון הזהב גורם לחטאים, לעבודה זרה, כמו הבהמות במצרים "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מ'ו ל'ד). וכמו שנאמר במדרש על הפסוק "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שמות י'ב כ'א), "משכו ידיכם מעבודת כוכבים, וקחו לכם צאן, ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח" (שמות רבה טז ב). בנוסף, בכדי למקד את ההבנה שהזהב גורם לעבודה זרה, הוא חורט עליו צורה של מסכה בכדי להזכיר את הציווי "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" (שמות ל'ד י'ז) ומשליך את הזהב לאש בכדי לשרוף ולכלות אותו כפי שיעשה משה בהמשך.
כאן מגיעה תפנית לא צפויה: "וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שם ל'ב כ'ד). העגל יצא בלי שאהרן מבין איך הוא נוצר. אבל הקב"ה יודע ואומר למשה "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שם ז'). 'עמך' הערב רב, כל המצריים שגיירת, "עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה" (שם ח'). הם אלו שיצרו את העגל, למען קידום הרעיונות שלהם, כמו שאומר רש"י "כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים", ואז "וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שם כ'ד). המילה 'הזה' באה להדגיש שעגל הזהב שיצרו היה מוחשי קיפץ ואכל עשב, כמו שנאמר "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" (תהלים קו כ'א כ'ב).
עיקר החטא היה "וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם ד'). 'אלה' לשון רבים, הוכחה לכך שבאמת רצו אלוהים רבים. כוונתם היתה שכל מה שניתן לרכוש בזהב יכול להפוך לאלוהים. מכאן יש גם חיזוק נוסף שמדובר בערב רב, שאמרו " אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל " ולא אמרו 'אלוהינו'. "אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" רצונם היה לרמוז שכל הסיבה שבני ישראל הסכימו לצאת ממצרים לא הייתה בגלל ציווי ה' אלא בגלל הכסף והזהב מביזת מצרים.
כשגילה אהרן את הפח אליו נפל, הוא עושה מה שעשה משה לפני עלייתו להר סיני "וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר… …וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שם כ'ד ד'-ז') וכך עושה גם אהרן ובונה מזבח לה' "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו" (שם ל'ב ה'), בכדי להזכיר לעם את המזבח שבנה משה שבעקבותיו אמרו נעשה ונשמע, ותוך כדי הוא מזכיר להם את שם ה' שרק אליו אפשר להקריב קורבנות "וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר" (שם).
"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ" (שם ו'). עד כאן חשב אהרון שסיכל את מזימת הערב רב, אך גם כאן מחכה לו הפתעה נוספת, כי במקום לחזור בתשובה ולהיזכר במה שאמרו לפני ארבעים יום 'נעשה ונשמע' מה שקרה עתה הוא "וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שם), הם קמים וממשיכים לחטא ולהחטיא את עם ישראל. אהרן לא השמיד בעצמו את עגל הזהב כי לא יכול היה להבין איך למרות כל הניסים שראו בני ישראל, את מכות מצרים, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, המים המן וכו' עדיין הם יכולים להיות מושפעים ולהדבק בחטא מעגל זהב אחד. על זה בדיוק נכתב "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ" (שם ל'ד י'ב), "פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ" (שם ט'ו), "רבי אלעזר הקפר אומר, הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד' כ'א), ובחטא זה חטאו גם בני ישראל. מסיבה זו, כשמשה הגיע מייד הוא מחסל העבודה הזרה "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק" ואת כל מי שיצר אותה "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ".
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות ל'ב י'ט). משה שקיבל את המשימה להוריד את דבר ה' משמים החרוט על לוחות האבן אל מדרגת האדם, ולחרוט את הכתוב בהם על לוח ליבם של בני ישראל, יורד ורואה את מה שראה אהרן, שלבם של בני ישראל עטוף בזהב המסמל את כל תענוגות הגוף, אותם ניתן לקבל תמורת זהב וכסף, הוא מבין שבמצב זה אין אפשרות לחרוט על ליבם הגשמי שום דבר רוחני.
בתחילה כתוב "לֻחֹת הָעֵדֻת" (שם ט'ו) אך לאחר שראה משה את העגל ואת החטא כתוב "וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת" ללא 'הָעֵדֻת', מלמד שכל "הָעֵדֻת" -האותיות שעל הלוחות, נעלמו ונשארו בידיו רק לוחות אבן ולכן שברם.
חשוב גם לענות תשובה לשתי שאלות שצפות ועומדות בפנינו. האחת, מה קרה להגיון ולאמונה של עם ישראל, שלמרות כל הניסים שראו במו עיניהם במהלך יציאת מצרים, הם היו מסוגלים להאמין בעגל זהב מעשה אדם? והשאלה השנייה, איך התורה משפיעה עלינו כיום, הרי בימינו אין את משה ואהרן, אין ערב רב, אין עגל זהב, אין עבודה זרה, אם כך מה לנו לכאורה בימים אלו ולחטא העגל?
תשובה אחת לשתי השאלות. אם נתבונן היטב נגלה שיש דמיון מדהים בין מה שקרה לעם ישראל במדבר, לבין מה שקורה לנו כיום, ועלינו להבין שבדיוק כמו שהיום אנו לא יכולים להרגיש שאנו עובדי עבודה זרה, כך בני ישראל לא ראו זאת לפני בוא משה שפקח את עיניהם. כיום כמו אז קיימים מנהיגים רוחניים שאנו נוטים לזלזל בהם ולא לשמוע בקולם, כי הם זקנים ולכאורה מנותקים מהנעשה סביבם. כיום יש ערב רב הנמצא בתוכנו ומנסה בכל כוח להילחם בכל הקדוש והחשוב לנו. כיום יש את עגל הזהב בדמות זהב וכסף שאנו עובדים עבורו בכל יום ויום. כיום יש עבודה זרה בדמות סגנון חיים, אפנה, תרבות, רשתות חברתיות, מדע וספורט שלפחות לאחד מהם אנו סוגדים, ובהם אנו מאמינים יותר מאשר באלוקים. אנו משתעבדים להם וחיים לפי חוקיהם, ובאמתחתנו מסכות ושקרים מכל הסוגים. גם היום כמו בחטא העגל, ישנם בקרבינו את אלו החוגגים, אוכלים, שותים, מצחקים, נואפים, שואפים, מריחים ומזריקים, ולא רק פעם אחת, אלא כדרך חיים, בלי שום מחשבה ונקיפות מצפון.
לכן גם היום מוטל עלינו התפקיד "פְּסָל לְךָ", 'לך'-'לעצמך'. עצור לרגע! התבונן סביבך! חשוב מה באמת חשוב! הסר את ה"פסולת" המקיפה את נשמתך, את ליבך! רק כך תוכל להשתחרר ולהבין שהחופש שלך, הוא בעצם כלוב בו אתה כלוא, ולא משנה גם אם הוא עשוי מזהב, כי רק הוא זה המונע ממך לבטוח בה', לאהוב ולהיות מאושר באמת.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שם ל'ד א'), אומר ה' למשה, אתה ששברת את לוחות האבן, חייב לפסול לוחות חדשים, אני שמחקתי את הלוחות אכתוב אותן מחדש. כך גם היום כשנסיר את הפסולת מליבנו הגשמי הקב"ה ידאג לכתוב על לבינו הטהור את התורה הרוחנית כמו שנאמר "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל ל'ו כ'ו).
שבת שלום, אושר, בריאות והצלחה
(כי תשא תשפ"א)