כבר בעת המוקדמת ידעו על החיסונים

פרעה עומד בסירובו לשחרר את עם העבדים ואז מגיעה המכה העשירית והקשה מכולן, 'מכת בכורות', "ועברתי בארץ מצרים – אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור – אני ולא שרף, ובכל אלֹהי מצרים אעשה שפטים – אני ולא שליח. אני ד' – אני הוא ולא אחר" (מתוך ההגדה של פסח).

כלומר, הקב"ה הוא שראה את דם הפסח על מזוזות פתחי בתיהם של ישראל, דילג מעליהם ולא הכה אותם. כשהקב"ה הכה את בכורי מצרים – הוא נמנע מלפגוע בבכורי ישראל. בינתיים מצווה העם להכין את עצמו לקראת היציאה לחופשי "… וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (י"ב, כ"א-כ"ב). כשעבר ד' לנגוף את מצרים בליל הסדר, היו פתחי ישראל משוחים בדם על המשקוף ושתי המזוזות, כשכל משפחה מכונסת בביתה בחשש ובדאגה מפני הבאות. לכאורה קשה, איזו סגולה הייתה לדם? ומדוע היה צריך הקב"ה, סימן כדי לדעת איזה בית יהודי ואיזה לא?! כך שואל רש"י, "וראיתי את הדם – הכל גלוי לפניו"?! (שם י"ג). וכי א-לוקים זקוק לסימן?! רש"י השיב לשאלה זו: "אלא אמר הקב"ה, נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי ופוסח אני עליכם", כלומר, כדי להיגאל צריך זכויות. רבינו בחיי מבאר שכדי להיגאל צריך גבורה. מתן הדם על משקוף ועל המזוזות היה מעין הפגנת גבורה של היהודי הבוטח בד' ומאמין בו. רק המבצע את ההוראות על אף הסיכון שכרוך בהם, רק הוא ראוי להינצל מן המשחית. חז"ל מלמדים שהמגפה שהייתה אמורה לפגוע בנוגשים המצרים ששעבדו את ישראל הייתה עלולה אף לפגוע במשועבדים עצמם, בישראל "מַאי דִּכְתִיב 'וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר'? כֵּיוָן שֶׁנִּתָּן רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים" (בבא קמא ס' ע"א). המשחית אינו מבחין בין בין רשע לצדיק. כל מי שחשב שהוא מוגן מפניו בהררי אבחנות, חומות והגדרות פנימיות ומלאות חשיבות, גילה כי עליו לוותר עליהן באחת.

ר' יעקב מדן טוען שכל עוד ישראל במצרים, בעת מלחמתו של הקב"ה במצרים, במכת בכורות, מצוות מזוזה היא הדם. הקב"ה יראה את הדם על מזוזות הבתים, וכתוצאה מכך יפסח על בתי בני ישראל. משניתנה התורה, מחליפות פרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע" את הדם שעל הפתח. השם הכתוב על המזוזה מבחוץ – שדי – הוא נוטריקון של המילים ש'ומר ד'לתות י'שראל הוא. וכן פירש רש"י  "מזוזה חובת הדר – לפי שהיא משמרתו" (פסחים ד' ע"ב). שמירת דלתות זו, המיוחדת למזוזה – מה טיבה? שמירתה של מזוזת מצרים הייתה מכניסתו של מלאך המוות המשחית במכת בכורות, ובהתאמה לכך שמירתה של מזוזת הבית לדורות הינה מכניסת טומאה הנוגדת את עול מלכות שמים ועול מצוות אל בתיהם של ישראל. תאומו של דם הפסח הוא דם המילה. וכך מצאנו במדרש "וכי מה ראה הקב"ה לומר שני פעמים 'בדמייך חיי', אלא אמר הקב"ה, בזכות דם פסח ודם מילה תיגאלו ממצרים, ובזכותם אתם עתידים להיגאל" (ילק"ש יחזקאל שנ"ד). הקשר בין מילה לפסח הוא בבחינת "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", או – "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה". המוציא את בשר הפסח מן הבית החתום בדם הפסח על מזוזותיו, פוסלו. היוצא מן הבית החתום בדם בעת אכילת בשר הפסח – טורף נפשו בכפו, אל המשחית הסובב בחוצות מצרים הוא יוצא. כיוצא בו – ברית המילה אף היא אות, הבא לחתום את זרע ישראל בקדושת שמו,  "ואת צאצאיו חתם באות ברית קדש".

כדם הפסח, החותם את פתח הבית היהודי למען לא יצאו ישראל קדושים החוצה אל המשחית, אף דם המילה חותם את פתח הגוף היהודי למען לא יצא זרע ישראל הקדוש החוצה לבטלה. שתי בחינות הן איפוא לדם הפסח, מחד, הוא שומר מכניסת המשחית, כמזוזה. ומאידך, הוא שומר מיציאה אל המשחית, כברית המילה. ההתכנסות הביתה בליל היציאה ממצרים כדי להישמר עת המשחית עבר בארץ מצרים והכה כל בכור, היוותה מקור והדרכה כיצד לנהוג בזמן מגפה "ת"ר דבר בעיר כנס רגליך שנאמר, 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר', ואומר, 'לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך', ואומר 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה…" (בבא קמא ס' ע"ב).

המהרש"ל (ר' שלמה לוריא, נפטר בשנת של"ד) הקדיש לסוגיה זו דיון בספרו 'ים של שלמה' הרש"ל מביא שלוש עקרונות ליישב בין הוראת התלמוד והמציאות הנהוגה לברוח. א. הבריחה מהעיר מותנית בכך שאין תועלת בשהייתו, "ומ"מ אם יש בידו להציל בגופו ובממונו חלילה שימנע עצמו ויפרוש מצרת הציבור, ולא יראה בנחמת ציון'. היינו, מי שיכול לסייע לאחרים בעיר אסור לו לדאוג רק לעצמו ולמלט את עצמו מצרה. ב. 'כנס רגליך' אחר שכבר התחיל הדבר וכבר לא ניתן לברוח. ג. מסקנתו, 'הילכך נראה, אם בא דבר לעיר מחויב לברוח אם יש סיפוק בידו. אם לא מי שהוציא כבר דֶּבֶר ונתרפא שאומרים העולם שאין חשש לו'. מרתקת העובדה שהתופעה שמי שחלה והחלים מחוסן המוכרת מהעת החדשה כבר הייתה ידועה בעולם בעת המוקדמת (ב"ק פ"ו ס'י כ"ו).

(פסח תשפ"א)