הציבור של הלל

האירוע המכונן בו עלה הלל לגדולה, והתמנה לעמוד בראש חכמי ישראל, התרחש לדברי חז"ל בערב פסח שחל בשבת. הלל הגיע מבבל לירושלים בדיוק כאשר מנהיגי הדור, בני בתירא, נבוכו בשאלה האם יש לשחוט את קורבנות הפסח בערב פסח שחל בשבת. הלל הוכיח להם בגזרה שווה ובקל וחומר, שכשם ששאר קורבנות הציבור דוחים את השבת, כך הפסח דוחה את השבת. הוא אף ידע לצטט בעניין זה את שמעיה ואבטליון, גדולי הדור הקודם שהורו כן, ובעקבות ידיעותיו המרשימות פינו בני בתירא את מקומם, הושיבו את הלל בראש, ומינוהו נשיא עליהם (פסחים סו, א).

בתלמוד הירושלמי (פסחים לג, א) מוסבר שבני בתירא התלבטו בשאלה האם קרבן פסח נחשב כקורבן יחיד שאינו דוחה שבת, או כקורבן ציבור. נראה שלפי תפיסתם קורבן ציבור הוא רק כזה שנעשה על-ידי איש דת רשמי, הכהן, שלוקח את הבהמה לקורבן מהמלאי של בית המקדש, וכך הוא מייצג באופן מובהק את כלל האומה. זאת, בעוד שקורבנות הפסח מובאים על-ידי משפחות בית ישראל באופן אישי, כאשר כל חבורה מביאה את הבהמה הפרטית שלה. הכרעתו של הלל קבעה, למעשה, שכאשר כלל ישראל מביאים קורבן כולם יחד, הרי זה קורבן ציבור, לא פחות מזה שמוקרב על ידי כוהנים בעבודתם.

הלל החשיב את המוני בית ישראל כגורם בעל משקל דתי. בהמשך אותו סיפור התלבטו בני בתירא לגבי אדם שלא הביא סכין לעזרה מבעוד מועד, כדי לשחוט את הפסח בערב פסח שחל בשבת. הלל הכריע שיש להמתין ולראות מה יעשה הציבור, וסבר שלהמוני העם יש אינטואיציה דתית בריאה. הוא פעל על-פי הכלל, לפיו "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין… צא וראה מה הציבור נוהג, ונהוג כן" (ירושלמי פאה ז, ה).

הכרעותיו אלה משתלבות בתפיסתו הכללית על מעמדו החשוב של כלל הציבור. הלל היה החכם שאמר: "אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר" (אבות ב, ד). קביעה זו הייתה רבת חשיבות במיוחד בתקופתו, בה התפלג זרמים שונים בעם: פרושים, צדוקים, איסיים ויהודים נוצרים, והיו בהם כאלה שהתבדלו ופרשו מהחברה. אלמלא החורבן עלול היה עם ישראל להתפצל, ו"היתה תורה נעשית כשתי תורות" (סוטה מז, ב).

חידושו של הלל המשיך בתפיסה מכילה ורחבה של הציבור. הוא הורה שעל האדם להיות "אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א, יב), והמושג "בריות" מתייחס "לרחוקים מתורת ה' ועבודתו" (תניא, פל"ב). גישה זו הנחתה אותו כשבחר לקבל גרים שלא עמדו בקריטריונים הנמדדים בפלס, ואפשרה לו לקבל בסבלנות ובסובלנות את האדם שהטריד אותו בשאלות קנטרניות בבית המרחץ (שבת לא, א). תלמידי הלל למדו ממנו לשמוע בקשב רב את דברי החולקים עליהם (עירובין יג, ב), ועיצבו גישה ממלכתית-דתית בנכונות לקבל ולהכיל כל יהודי בבית המדרש. בעוד שבית שמאי דגלו בחינוך סלקטיבי ואמרו: "אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר", בית הלל קבעו: "לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים" (אדר"נ ב, ט).

ערב פסח שחל בשבת מזכיר לנו את דרכו של הלל בדבר מעלת כלל ישראל לגווניו, את ערך הציבור, וחשיבות השמירה על אחדותו, את האיסור לפרוש מן הציבור ואת הכלת כל הבריות לסוגיהם בבית מדרשנו.

המילה "צבור" היא גם ראשי תיבות של צדיקים, בינוניים ורשעים. בליל הסדר, אנחנו מדברים אל כל ארבעת הבנים, כשגם הרשע נמצא אתנו בתוך ההגדה ובתוך הסדר. את ההכלה וההכללה הללו יש לכרוך כהלל, ולקחתה אתנו לכל ימות השנה.

(פסח תשפ"א)