מרב לרנרליל סדר עם גנרל מצרי, ליל הסדר הראשון בארץ או הראשון ללא קטניות, ובבית משפחת פרץ – ליל סדר מיד אחרי אובדן ילד. מגוון סיפורי ליל הסדר מעוררי השראה של עיתונאיות, יוצרים, אמנים, פוליטיקאים, אושיות רשת ופשוט – אנשים, שהם לעולם לא ישכחו
את חג הפסח תש"פ חגגנו כל אחד בביתו, לבד, משפחה גרעינית בלבד, כך נאמר לנו אז. הקורונה ומגבולותיה צמחו עם שקיעת פורים וחג הפסח סימל לראשונה את "עבדות" הקורונה. באופן כמעט פואטי, החג הראשון בו אנו משתחררים מכבלי ההגבלות והקורונה וחוזרים לחיים כמעט רגילים, הוא חג הפסח תשפ"א בו אנו זוכים לחגוג חירות אמיתית עם המשפחות שלנו. חירות נוסח 2021. רגע לפני שנשב לשולחן הסדר, ביקשנו מידוענים וחברי כנסת לשתף אותנו בזיכרון מליל סדר או חג פסח בלתי נשכח עבורם.
ישי לפידות, מנחה, שדרן, יוצר:
״שנת 1977, שנים אחדות אחרי מלחמת יוה"כ, אבא משמש בקודש כרב של פיקוד דרום, ואנחנו כמדי פסח מגיעים לשדה"ת בן גוריון ועולים על מטוס תובלה צבאי שלקח אותנו לחצי האי סיני. את ליל הסדר חגגנו בבסיס תותחנים במעבר המיתלה, החזית של מדינת ישראל על גבול תעלת סואץ, מול המעוזים המצריים.
ערב החג. אבא וכל בני המשפחה המהודרת מבני ברק יושבים ליד שולחן הסדר. אבא במדי צה"ל מגוהצים ואנחנו- אמא והילדים, בבגדי פסח חגיגיים ומבהיקים. סביבנו כל חיילי ולוחמי הבסיס, מוכנים כולם ב׳הקשב׳ דרוך עם מדים מצוחצחים, בעוד דקות ספורות מתחיל ״הסדר״.
לפתע, רס"ר המחנה נגש לשולחן הכבוד ואומר: ״כבוד משפחת הרב, אם אתם יכולים בבקשה לעמוד לדקה״… אנחנו מיד נעמדים, חושבים שמדובר בטקס קבלת מפקד המחנה או משהו דומה… אלא שאז הרס"ר שולף בעיצומו של ליל הסדר מצלמה חיננית, דופק שתי תמונות עם פלש גדול ומסנוור ואומר: ״יופי, כבוד הרב, תודה. עכשיו יש לי תמונת מזכרת לאלבום״'.
אפשר להבין מה עבר לנו בראש, אני כתלמיד ״תלמוד תורה״ ואחיותיי שלמדו במוסדות חינוך חרדיים, עומדים כולנו בהלם, לא מבינים איך ״השתתפנו״ בחילול חג למהדרין… העיקר שיש תמונה למזכרת".
מרים פרץ, אשת חינוך וכלת פרס ישראל:
"ליל סדר מיוחד הוא ליל הסדר לפני 11 שנים. אלירז נפל ביא' בניסן וכמה ימים אחר כך ליל הסדר, היה קשה, קשה לקבור ילד ולבוא מיד לשולחן ליל הסדר, לשבת, לאכול ולשיר. בלתי אפשרי לעשות את המעברים האלה.
אלירז במותו השאיר 4 ילדים: הילד הגדול בן 6 אור חדש אוריאל, הלל מרים בת 5, שיר ציון בת 3 והתינוקת בת החודשיים גילי. הילדים הגדולים של אלירז יושבים בשולחן הסדר ושרים בקול 'מה נשתנה הלילה הזה' ואני מביטה עליהם ולא מאמינה. אתם לא יודעים מה נשתנה הלילה הזה? מהלילה הזה אין יותר אבא, אתם יתומים. אבל הם לא מבינים, הם ילדים, והם יודעים שאבא בצבא ואבא בלבנון ואבא בעזה – הם רגילים, זה לא משהו שהוא שונה. והתמונה הזו של הילדים שממשיכים לשיר אמרתי זו שירת הים – כשלא נחצה הים, כשלא היה נס והם כל כך טהורים…
זה היה לילה קשה, אחד הסדרים הכי נוראיים, אני לא זוכרת אם אכלנו אני לא זוכרת שום דבר אבל דבר אחד זכרתי מהלילה הזה. כיוון שלא ישנים ואנחנו בצער ואין שום שינה; אנחנו כל הזמן בוכים, הצלחתי לשמוע את הקריאה של ההלל וכל דבר שקוראים אנחנו בוכים ונזכרים – זה כל כך טרי, ובהלל מצאתי את המשפטים שבסוף ילוו אותי ויתנו לי נחמה: "מאת ה' הייתה זו היא נפלאת בעינינו", אמרתי: 'מרים, לעולם לא תביני את הנפילה של אלירז. יש הרבה דברים בעולם שלא נוכל להבין, מאת ה' הייתה זו היא נפלאת – המוות הזה בידי אלוקים, בידי שמים' אבל ההמשך הוא: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה'". שמעתי קריאה של צו- 'תמשיכי, תחיי אמא', לא אמות, אין. זעקה לאויב: אתם חשבתם להרוג את אלירז וחשבתם שתשברו אותי וגם אני אמות, אבל לא אמות! אני אחיה ואספר את הניסים הגדולים של הקב"ה, את הנס הגדול שהילדים שלו שרים, את הניסים שקורים לנו ביום יום".
מירי מיכאלי, מגישה וכתבת מגזין, חדשות 13
"הייתי שליחה של בת עמי והסוכנות היהודית לסן פרנסיסקו. לחופשת פסח החלטנו אני, חברה שהייתה איתי ועוד שני חבר'ה שליחים של בני עקיבא, לנסוע ללוס אנג'לס והתארחנו אצל חברים של חברים.
הלכנו לבית הכנסת וחזרנו ברגל לבית המשפחה שאירחה אותנו לליל הסדר עם אב המשפחה ובנו בן ה-3, היינו צריכים לעבור כביש סופר סואן, כל המכוניות עצרו והתחלנו לעבור ופתאום מכונית אחת שלא עצרה והגיעה במהירות נכנסה בילד בן ה-3 שרץ לכביש מהעגלה. לא אשכח איך הילד עף לשמיים ונחת על הכביש. פחדתי להסתכל על הכביש. לא אשכח את הנהגת הפוגעת שהייתה אז בחורה צעירה. לא אשכח את ההלם שלה ואת הצרחות שהיא צרחה.
עברו כמה רגעים של שקט, האבא רץ אל הילד שבדיוק החל לבכות, אז הבנתי שהוא בחיים. ניסיתי להבין כמה המצב חמור, הגיע אמבולנס שלקח אותם לבית החולים ואב המשפחה רק אמר "תגידו לאשתי" (כמובן היינו בלי טלפונים ולא היה איך להודיע לה).
רצנו הביתה, ולחשוב שעוד לא נפגשנו עם האמא – האישה (כי עם אב המשפחה נפגשנו לראשונה בבית הכנסת) וכעת אנחנו צריכים לספר לה מה שקרה לילד שלה. זה היה סיוט. אנחנו מגיעים אליה הביתה, יושבים איתה ומספרים לה את שארע ואנחנו לא יודעים כמה זה חמור כי אף אחד מאיתנו לא תיאר לה בדיוק את מה שהיה, אבל כולנו היינו בלחץ כי חשבנו שחס וחלילה יודיעו שהמצב לא פשוט.
אחרי שעה וחצי עוד לא התחלנו את הסדר, ניסנו לעודד אותה תוך שהיא מתקשרת לבית חולים לברר מה קורה, ופתאום דפיקה בדלת- האבא והבן נכנסים, הבן מחויך עם פלסטר על הראש ומדבקה על החולצה, וניהלנו את ליל הסדר כתיקונו. זה היה נס לא רגיל ותודה ל-ה'. גם ממרחק של זמן אני יכולה לומר שהילד בסדר גמור והפער בין מה שראיתי לבין מה שבפועל קרה הוא באמת בלתי נתפס, אין דרך אחרת לתאר זאת מלבד נס. מאז אין ליל סדר שאני לא חושבת על המקרה המדהים הזה וגם מרגע שאני אמא אני תמיד קושרת את הילדים שלי בעגלה, לא משנה באיזה גיל".
אמילי עמרוסי, סופרת ומגישת רדיו
"פסח תשס"ז (2007) היה בסימן מירוץ נגד השעון: היה לי בן בבטן, תאריך הלידה משוער היה בניסן, ופחדתי שהברית תיפול על ליל הסדר. לכי תכניסי את ההורים משני הצדדים, עדות שונות בתכלית, לחג אחד בהתנחלות מרוחקת, רק כדי להיות בברית של הנכד.
הנדסת תאריך לידה היא מדע אטום. עשיתי הכל כדי ללדת לפני או אחרי היום שבו הברית תהפוך לסיוט. ניקיתי לפסח כמיטב מסורת המקננות. קפצתי בג'ימבורי (אמיתי. לכבוד חופשת הפסח היו מתנפחים בדשא של בית הכנסת. קפצתי עליהם כמו משוגעת. פינצ'רתי אחד). עליתי וירדתי במדרגות שבין השכונות ביישוב.
כשהמועד חלף וכבר לא נשקפה סכנה של ברית בליל הסדר, הסדרתי נשימה. אבל חשש חדש מילא את מקום הישן: שרק לא תצא לנו ברית בשבת חול המועד! שוב, לכי תכניסי הורים משני הצדדים, עדות שונות בתכלית, לשבת אחת בהתנחלות מרוחקת. עדיף ביום חולין.
רקמתי תוכנית. הילד יגיח מרחמי ב-י"א ניסן. ארוויח איחוד שמחות – זה יום ההולדת שלי. והברית תצא בחול המועד, בבוקר שישי נהדר ואביבי.
אל תשאלו. אכן התעוררו צירים ב-י"א בניסן! מאושרת כמו רק מי ששולטת בגורלה יכולה להיות, הגעתי לבית החולים, והגשתי להם בקשה מנומקת בשלושה העתקים: אנא, עזרו לי ללדת לפני השקיעה.
הלידה הלכה והתקדמה, אבל הילד שישב בפנים החליט כמובן שהוא ייצא בזמן ובמועד שהוא יקבע, ורק הוא.
ארבעים דקות אחרי השקיעה הוא הוציא ראש החוצה בחיוך ערמומי. נולד ב-י"ב ניסן. יום אחרי אמא שלו. הברית היתה בשבת חול המועד, והיתה מסובכת להפקה.
הייתי רוצה לכתוב שהלקח שלמדתי הוא להפסיק לחשוב שאני מתכננת הכל, לזכור שיש דברים שלא תלויים בי. אבל הלקח לא נלמד, ומדי פעם אני עוד תוקעת את הראש בחומת המציאות. ומקבלת מכה".
קארין קליינברג, משפיענית רשת
״נולדתי וגדלתי בבית טוניסאי, כזה שבכל פסח הבית מתעטף בריחות תבשילים שמיוחדים לחג הזה ולצד המצות תמיד תמצאו על השולחן שלנו כל מיני קטניות. בגיל 22 התחתנתי ובשנה הראשונה לנישואין, עשינו פסח עם המשפחה של בעלי בבית מלון בירושלים.
בעלי מגיע ממשפחה אשכנזית ('קליינברג' מסגיר אותו, נראה לי…) ולראשונה בחיי חוויתי ליל סדר אחר, בנוסח אשכנז, ללא קטניות ועם המון תפוחי אדמה, ביצים ועוף. זה היה לי מוזר, תהיתי לעצמי איך אסתדר ללא מאכלי חג הפסח האהובים עלי אבל אז זה הכה בי, שלמרות ההבדלים העדתיים שבאים לידי ביטוי בפסח בעיקר במאכלים, יש משהו כל כך מרגש, מגבש ומאחד וזו בעצם המהות של פסח שמאחד את כולנו כעם אחד״.
אביה, כוכבת הילדים
"לפני שנתיים בחג הפסח נסעתי עם משפחתי לחגוג את החג בכריתים, שם הופעתי בפני הילדים הנופשים מטעם חברת "תור פלוס".
רגע לפני תחילת הסדר החלטתי להנגיש לילדים את סיפור יציאת מצרים בדרך יצירתית: כל הילדים יתחפשו לעבדים וכך יחוו את יציאת מצרים של אז דרך העיניים שלהם, באמצעות הצגה שהכוכבים הראשיים שלה אלו הילדים. אספתי את הילדים סביבי, דיברתי איתם על החג שאנו חוגגים בפסח, את היציאה מעבדות לחירות, את העובדה שבני ישראל היו עבדים וכמה מרגש שהיום אנחנו בני חורין.
במהלך ליל הסדר, כשקראו את ההגדה, הילדים התחפשו לעבדים וכשהתחילו לשיר את "עבדים היינו" כולנו נכנסו מחופשים לעבדים. אתם יכולים לדמיין את ההפתעה שהיה נסוכה על פניהם של ההורים ההמומים שלא ידעו דבר על הפעילות שהכנתי עם הילדים. ההורים המרוגשים נגשו אלי אחרי וסיפרו לי כמה הילדים שלהם לא הפסיקו לדבר על יציאת מצרים, כמה הפעילות הזו חזקה אצלם את ההבנה של מיהו בן חורין.
בחג הפסח האחרון כולנו היינו "עבדים" לקורונה, השנה ב"ה כולנו זוכים סוף סוף להיות "בני חורין", השנה כולנו שותפים להצגה הזו ואולי לראשונה, תוך המחשה לימינו אנו, אנחנו סוף סוף זוכים להבין, להכיר ולהוקיר את הערך של בני חורין. הלוואי ונזכור זאת לעוד שנים ארוכות".
מפלגת תקווה חדשה משתפים את סיפורו של דני דיין
"סדר פסח הראשון של משפחתי ושלי בארץ ישראל היה חודשים ספורים לאחר עלייתנו מארגנטינה. חג החירות תשל״א. ערכנו את הסדר במרכז הקליטה בשכונת רמת יוסף אשר בבת-ים. היתה הזדהות מוחלטת עם המשפט ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. סדר ראשון במולדת. ובשולי העניין גם הפעם הראשונה בחיינו עם סדר פסח יחיד, בלי יו״ט שני של גלויות".
אלעזר שטרן מ'יש עתיד' משתף את הזיכרון שלו:
"זיכרון מיוחד שיש לי מליל הסדר: יושב אצלי גנרל מיצרי מסביב לשולחן עם הגדה מתורגמת ונשאר יותר מהישראלי הממוצע, גם אחרי האוכל וקורא יחד איתנו "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידועך". כאשר אני מתלונן על השעבוד הוא עונה לי – 'אבל לקחתם לנו את כל הזהב' ואני סוגר עניין והתשובה של הברייתא:'זה בגלל שלא שילמתם על העבודה'".
מיכל וולדיגר מס׳ 2 בציונות הדתית משתפת:
"כל פסח והמאורע הספציפי שלו. ובכל זאת, הפסח האחרון. ישבנו בהרכב מצומצם מאוד. המשפחה הגרעינים, ללא ההורים שלי, שגרים מטר מאיתנו. ללא חמי וחמותי, שגם הם גרים ממש לא רחוק. חששתי מליל הסדר שכזה. בד"כ אני מארחת את כולם, כולל אנשים מחוץ למשפחה והנה פתאום זה "רק" אנחנו. וזה היה אחד מלילות הסדר המיוחדים שהיו לי. יכולנו לשמוע כל אחד ואחת, ישבנו ולמדנו, ושרנו, וסיפרנו וכמובן אכלנו ומליל סדר שחששתי שנסיים אותו מהר, עוד לפני חצות, סיימנו לאחר שתיים בלילה".
מרב לרנר, כתבת מגזין "שבתון"
סיפור ליל הסדר המיוחד שלי מתייחס לליל הסדר בשנה שעברה. אני רווקה, בת 34 ואני אוהבת את השבתות ואת החגים, אבל יש משהו בזה שאני בוגרת ולבד שהחגים והשבתות נעשים קשים. כשעוצרים ל-25 שעות ממרוץ החיים הלבד מתעצם יותר.
שבתות וחגים הם הזמנים בהם נפגשים עם המשפחה סביב השולחן ואי אפשר "לברוח" לטלפון, כמעט בכל ארוחת שבת משפחתית עולות השאלות: 'נו מה איתך? את לא רוצה להתחתן? את לא רוצה משפחה? מתי כבר תמצאי את האחד?' השאלות האלה כואבות, ממש בבחינת לזרות מלח על הפצעים. אני רוצה, מאד רוצה להתחתן ולהקים משפחה, לשבת לשולחן השבת והחג כשלצידי בעלי וסביבנו ילדינו אבל זה לא קורה, כי ככה ה' רוצה.
בליל הסדר של השנה שעברה, נמנעתי מלהגיע למשפחתי על מנת לשמור על בריאותם ולראשונה בחיי עשיתי סדר לבד. זה היה סדר מרומם, מצאתי את עצמי סביב שולחן קטן עם ההגדה, קוראת אותו מילה במילה, מספרת לעצמי את סיפורי הנפלאות של בני ישראל במצרים ויציאתם מעבדות לחירות, שרה את שירי החג ונהנת. אף אחד לא שאל אותי מתי אתחתן, אף אחד לא הכאיב לי בנקודה שהכי שורפת לי. אז למרות שהייתי לבד ב-ד' אמותיי זה פחות הכאיב מאשר שולחן משפחתי עם שאלות מעצבנות.
(פסח תשפ"א)
