אנכי אערבנו מידי תבקשנו

"אנכי אערבנו מידי תבקשנו". עצות רבות ניתנו לציבור שכדאי לו להימנע מלהיות ערב למישהו אחר. הפסוקים המפורסמים בספר משלי "…בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ. נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ. אַל תִּתֵּן שֵׁנָה לְעֵינֶיךָ וּתְנוּמָה לְעַפְעַפֶּיךָ. הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ" (משלי ו, א-ה), מציעים לאדם שהסכים להיות ערב – לעשות מאמץ עילאי כדי להתחמק מן המחויבות ולהשתחרר. לא קשה להבין למה: המסירות של אדם מיועדת לעמוד בהתחייבויות שלו. זו אחת התביעות המוסריות ביותר, שעליה נאמר בדברי חכמים "…מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו". זו אחת המשמעויות העמוקות של "ולא נשבע למרמה" שהוא מהתכונה הראויה לעלות לבית ה', והיא מופיעה גם בדברי משורר תהילים בתארו את מי שראוי לשכון בהר הקודש: "נשבע להרע ולא ימיר" (תהילים טו, ד), שהתבאר על ידי רש"י כחובה לעמוד בשבועות אף אם הן מזיקות לאדם עצמו: "נשבע להרע – לעצמו ולא ימיר שבועתו, ק"ו שאינה ממירה בדבר שאינה לרעתו".

כיוון שכך, ובשל היחס העמוק והמיוחד לחובה לעמוד בדבורנו – מציע ספר משלי להימלט מליטול אחריות גם על התחייבויות של אחרים. אין אדם יודע האם עולמו המוסרי קיים גם אצל זה שהוא הסכים להפוך להיות ערב כלפיו, ובשל כך הוא עלול למצוא את עצמו נאלץ לשלם את החובות של אחרים. זו מציאות מביכה מאוד, שכן הוא עשה טובה והסכים להיות ערב, אך לא צפה כי הוא ייאלץ לממש את המחויבות הזו, ולשלם על טוב ליבו. מבין האפשרויות השונות מציע אפוא מחבר ספר משלי שלא להסכים להיות ערב, ולהתרפס כדי לבטל אותה.

אולם, עצה זו קשה מאוד, שכן היא מותירה את מי שזקוק לערבות זו ללא גיבוי. הוא זקוק להלוואה, והיא לא תינתן לו אם לא יימצא אדם שיסכים לערוב לו. לא זו בלבד, אלא שיש בעצה זו הנחה שהסיכוי שהלווה לא יעמוד בהתחייבויותיו גדול מספיק כדי שלא לעשות טובה לאדם זה, ויחס זה עצמו הוא פוגעני.

אפשר להתבונן על כך בצורה הפוכה לחלוטין, ולקרוא לאדם להסכים להסתכן בהיותו ערב, שכן זה חלק בלתי נפרד מטובה שאדם עשוי לעשות למען השני. אפשר להתבונן על עובדה זו, כפי שעשו מדרשים שונים, בדמותו של יהודה בן יעקב, שבזכות הסכמתו להיות ערב נגאלה משפחת בית יעקב מרעב, כאשר אנו מתבוננים במבט צר על ערבות זו, ובמבט רחב יותר – כל סיפור ייסודו של עם ישראל הוא חלק מערבות זו.

הסוגיה אפוא אינה פשוטה כלל ועיקר, והיא אכן מחייבת הכרעה פנימית. לגיטימי לגמרי להכריע שלא להיות ערב, בשל הסיכונים הגדולים לעשות כך, ולא ניתן לבוא לאדם בטענות כשהוא מסרב לחתום על ערבות. מאידך גיסא, זו באמת זכות גדולה שלא לנעול דלת בפני לווין, ולהסכים להסתכן סיכון מסוים למען מי שזקוק לכך. זו גמילות חסד משמעותית ביותר, ופותחת פתח גדול לאפשרות יציאה ממצר.

חשוב להדגיש כי אסור לנו להתעלם מהקריאה הגדולה להימנע ככל האפשר מהלוואות, ואין בדברים האמורים לעיל כדי לעודד אותן. "עבד לווה לאיש מלווה", ונטילת הלוואות מהווה איבוד חרות ועצמאות, וצריך מאוד להיזהר מזה. אולם, מוסד ההלוואות קיים לעתות מצוקה ולעתות חרום, ומעשה חסד של ממש הוא להסכים להיות ערב. כמובן שהדבר מחייב את הלווה שלא לברוח מאחריותו, ולראות את הערב כמוצא אחרון. בשעה שכולם שומרים על עמדתם המוסרית ומעשי החסד כאחד – אנו בונים קשר עמוק יותר בין אנשים. וכשאנו חושבים על כך גם על ערבות לאומית – האחד לשני, נפתח פתח גדול.