מה לעשות עם השאריות של הילדים?

פרשתנו רוויה באכילה. תחילתה באש אוכלת, שהביאה למות בני אהרון, המשכה באכילת החטאת ע"י הכוהנים וסופה בתיאור מאכלות מותרים ואסורים לאכילה.

לאכילה ולאוכל, משמעויות רבות ועמוקות. בסדנאות אותן אני מעבירה לקבוצות שונות, אנו מוצאים כי מזון מספק לנו את כל "פירמידת הצרכים" של א. מאסלו (1908-1970): צרכי הישרדות, בטחון, שייכות, כבוד ואף מימוש עצמי. חווית ההזנה וההכלה הפסיכולוגיות, נקשרות אף הן עם אכילה ומבטאות סגנונות של מערכות יחסים. חרדת "היבלעות"- הנה מצב בו פרט חש מבוטל וחסר ממשות מול זולת "המשתלט" על רצונותיו וצרכיו והלוקח אותו, בלא הסכמה, תחת חסותו.

ביטוי החוזר ונשנה בפרשה וקשור לעניינינו הוא: "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ… טָמֵא הוּא לָכֶם". עיון בכתוב, מלמד כי בעל החיים עצמו אינו טמא במהותו ומשום עצמו, אלא אכילתו על ידי האדם – היא המטמיאה את אוכלו.

דברים דומים לנאמר לעיל, טוענת הרפואה המודרנית: אין מזון שכולו/זהותו שלילית בתכלית. אולם אופן ההתנהלות האנושית מולו: למשל אכילה רשלנית, צום קיצוני, צריכה חסרת מעצורים וכד', היא שעלולה להזיק ואף לגזור עלינו מוות.

מחקרים מצביעים על מחיר כבד שאנו משלמים עם התפשטותה של התרבות המערבית, הקשור ביחסינו למזון ובפרט בהיווצרותה של "שפת הדיאטה". שפה זו נוגעת לאופן בו אנו חושבים ומדברים כיום על אוכל ועל אכילה. ניסיון להשיג שליטה על החיים ולבנות דימוי גוף המבוסס על נתונים גופניים בלתי מציאותיים, מתבטא בפיתוח הפרעות נפשיות קשות ונזקים גופניים בלתי הפיכים.

"שפת האכילה הקשובה"  (Mindful eating)‏, מוצעת ע"י איגוד רופאי המשפחה בחו"ל ובישראל כתוכנית מניעתית והפוכה משפת הדיאטה. שפה זו העוסקת באיך אוכלים יותר מאשר במה, מנוהלת מתוך קשב לצורכי הגוף, לרעב ולשובע הסובייקטיביים שלו. מטרתה להוביל לתחושת חירות פנימית, בחירה חופשית, הנאה נטולת אשם מאכילה ואכילה בריאה ומגוונת.  (עובד מתוך אתר ויקירפואה, איגוד רופאי המשפחה בישראל)

קֶשֶב, מלמד אותנו הכתוב, לגופינו ולנפשנו.

פרופ' חיים עומר, אצלו למדתי במסגרת התואר השני בפסיכולוגיה, נהג לומר: "הורים הם לא פח הזבל של הילדים שלהם". אין הם הפתרון המתבקש לשאריות וללכלוך (הפיסי והנפשי) שילדיהם משאירים אחריהם, ואין זה נכון שיבלעו את הכל.

(שמיני תשפ"א)