הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)
אהרון ובניו מצווים לשבת שבעה ימים בפתח המשכן וכך נאמר: "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' …" (ח, לה). מהי בדיוק המשמרת הזו, שעליה צוו הכוהנים? הרמב"ן מפרש שנאסר על הכוהנים לצאת מפתח אהל מועד עד אשר ישלימו את כל עבודתם. פירוש מפתיע וחדשני מובא במדרש תנחומא (פרשת שמיני, סימן א):
"אמר להם משה לאהרן ולבניו: שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם… שכך שמר הקב"ה שבעת ימים אבלות עד שלא הביא את המבול… שנאמר: 'ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ'…".
לפי המדרש, מתברר כי אהרן ובניו יושבים 'שבעה' על מוות שטרם התרחש, ממש כפי שהקב"ה התאבל על העולם לפני שהשמידוֹ במבול. את שבעת ימי המילואים מתאר המדרש כימי 'שבעה' במתכונת הפוכה, שבעה ימים המקדימים את המוות. המדרש מדמה זאת לשבעת הימים שבהם היה הקב"ה מתאבל על בני האדם לפני המבול. את הדמיון בין שני האירועים מוצא המדרש בגזירת המוות הידועה מראש. כפי שהמבול היה ביצוע של גזר דין מוות, כך גם מות שני בני אהרן. המצב האבסורדי הזה מתואר במדרש כך: "היו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים, כמה שנאמר: 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'". לדעת הדרשן, הפסוק בקהלת אינו מדבר על השכר שמקבל מי ששומר את המצוות אלא במי שדבר רע עתיד להתרגש עליו והוא אינו יודע!
דרכו של עולם שהמוות מפתיע. שבעת ימי האבלות עוזרים לאדם לתחום את האבל ולחזור באטיות אל החיים. אך משחל האבל לפני המוות נהפכה האבלות מתהליך של חזרה אל החיים לתהליך פרידה הדרגתית מהחיים. רגע המוות עצמו – מות בני אהרן ומות אנשי דור המבול – מעוצב במדרש זה לא כקטיעה של חיים, אלא כתהליך של התמודדותו של האדם עם אפשרות מותו המתקרב. אפשר רק לשער את כובד האימה שרבצה על אהרון ובניו בזמן שישבו 'שבעה' ולא ידעו מי מהם ימות ובאיזה אופן.
מדרש זה משקף מציאות נוספת. לצערנו, יש הנפרדים מן העולם באופן הדרגתי בנסיבות של מחלה קשה, כך שהגוף נחלש עד אשר כלו כוחותיהם. במקרים אלו, המשפחה נמצאת סביב מיטתו של יקירם בטרם פטירתו, כדי ללוותו לבית עולמו.
מילים אלו מוקדשות לחברנו הרב רונן נויבירט ז"ל, שהיה ממקימי בית הלל, והשקיע רבות מזמנו וממרצו, על מנת לבנות את הארגון מהמסד ועד הטפחות.
(שמיני תשפ"א)
