פרשת שמיני מתארת את מות שני בני אהרן, נדב ואביהוא. המדרשים השונים המביאים שלל ומגוון של חטאים אפשריים שחטאו בהם בני אהרן, מתמודדים למעשה עם שאלה אחת גדולה ומרה: איך יכול להיות? כיצד זה מתו בדמי ימיהם שני בני אהרן הצדיקים, דוקא ביום הגדול והקדוש של חנוכת המשכן. כאשר יש הרבה תשובות לשאלה אחת, לעיתים אות הוא שאין תשובה אחת שהיא טובה מספיק. אהרן עצמו בוחר בשתיקה "וידם אהרן".
השתיקה וצידוק הדין אל מול הפורענות היא אחת מדרכי ההתמודדות עם שאלת הרע בעולם, דרך שהקב"ה מלמד גם את משה רבינו:
"… אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני" (מנחות כט ע"ב).
ר' עקיבא עצמו יגיב אל אותן הגזירות בתגובה של מסירות נפש וקבלת עול מלכות שמיים "אפילו נוטל את נפשך" (ברכות סא ע"ב)
מרבי עקיבא אפשר ללמוד דרכי התמודדות נוספות: הגמרא בברכות ס ע"ב מתארת לנו כיצד אחרי שנשאר ר' עקיבא לבד בלילה, כשאנשי העיר מסרבים לתת לו מחסה, וגם את התרנגול החמור והנר הוא מאבד, מתברר בדיעבד שהמקרים הקשים הצטרפו לכדי נס הצלה גדול: "כל דעביד רחמנא – לטב".
לא פלא הוא שר' עקיבא הוא מי שבניגוד לחבריו הבוכים, שוחק אל מול מקום המקדש החרב, ויודע שתתקיים גם נבואת זכירה על ילדים וילדות השוחקים ברחובותיה של ירושלים (מכות כד ע"א).
לא פלא הוא גם שאל מול השבר של אבדן 24,000 תלמידיו, המשיך ר' עקיבא ללמד תורה, להקהיל קהילות ולסמוך תלמידים חדשים תחת אלו שאבדו לו (יבמות סב ע"ב). ר' עקיבא ניצב מול הקושי, מול האבדן ומול בוראו – והוא שלם ושוחק, צופה פני עתיד ונצח.
את הדברים אני רוצה להקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו של סבי היקר, ר' ישעיהו בן משה הי"ד ופרומה ז"ל, אוד מוצל מאש, שכאהרן הכהן שכל ביום אחד את שני בניו שנספו, וכאהרן הכהן נדם. וכמו ר' עקיבא – הוא עצמו ניצל באורח נס ובצרוף בלתי אפשרי של מקרים, קיבל עליו ללא הרהורים עול מלכות שמיים תמיד, ולמרות השבר והאבדן הקים מחדש משפחה הממשיכה את דרכו, וזכה לשחוק אל מול ילדים וילדות משחקים ברחובות ירושלים.
(שמיני תשפ"א)