ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)יהודה ניגש אל המשנה למלך מצרים, ועדיין אינו יודע שמדובר באחיו. כיצד ייגש לשליט המאיים שלקח את בנימין? איך לגשת לנושא?
המדרש מביא שלוש אפשרויות:
"ר' יהודה אמר: הגשה למלחמה: 'ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה' (שמו"ב); ר' נחמיה אמר: הגשה לפיוס 'ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו' (יהושע); רבנין אמרי: הגשה לתפילה. שנאמר: 'ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו' (מל"א)" (ב"ר צג).
הדברים מזכירים מאוד את שאומרים חז"ל על ההכנה למפגש אחים שהתרחש רק דור אחד קודם:
"והתקין עצמו לשלשה דברים, לתפלה, ולדורון, ולמלחמה. לתפלה מניין, שנאמר (בראשית ל"ב) 'הצילני נא מיד אחי', לדורון מניין, שנאמר: (שם) 'ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה', למלחמה מניין שנאמר (שם) וישם את השפחות וגו'" (קהלת רבה ט).
אלא, שבעוד שדרכי הפעולה השונות של יעקב מפורטות בסיפור המקראי, דרכי הפעולה של יהודה עומדות כולן על מילה אחת: 'ויגש', ועל הקשרים שונים שלה במקרא, ומבטאות את ה'מוזיקה' של דברי יהודה – באיזו גישה ניגש? האם הדברים נאמרו במלחמה, בתקיפות? בלשון מפוייסת ורכה? והאם הכתובת כלל אינה יוסף/המשנה למלך, כי אם מלך מלכי המלכים השומע תפילה?
כיצד רואה יוסף את הרגע הזה שבו ניגש אליו יהודה? מה גורם לו להתוודע אל אחיו?
מחלוקת מובאת בהמשך המדרש שם (ב"ר צג):
"'ולא יכול יוסף להתאפק… ויקרא הוציאו כל איש מעלי'… ר' חמא בר' חנינא אמר: לא עשה יוסף כשורה, שאילו בעטו אחד מהם מיד היה מת. ר' שמואל בר נחמני אמר: כהוגן וכשורה עשה, ידע צידקן שלאחיו. אמר: חס ושלום, אין אחיי חשודין על שפיכות דמים".
דבריו של ר' שמואל בר נחמני לא יאומנו כמעט: יוסף יודע שאחיו אינם חשודים על שפיכות דמים? והרי את אחיהם הצעיר ניסו להרוג ולזרוק לבור כשהיה רק בן 17 שנים, האם עכשיו, אחרי שהתעמר בהם באופן שעשוי להיראות כנקמני, הוא יכול להיות בטוח שלא יהרגו אותו? ואולי ינסו להרגו עוד לפני שיספיק להתוודע אליהם?
כאן מתאימים במיוחד דברי הרמב"ם (הלכות תשובה ב א): "איזו היא תשובה גמורה – זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח". יוסף מזמן כאן לאחיו אפשרות מושלמת לתשובה שלמה.
לפי ר' חמא בר' חנינא יוסף עדיין חשדן. גישתו מלחמתית, והניסוי שהוא עושה ומאפשר להם להגיע לתשובה שלמה, אינו כהוגן, ומהווה סיכון מיותר.
לפי ר' שמואל בר נחמני הגישה שונה לחלוטין, ויש בה פיוס. יוסף מבין שגישת האחים אחרת לגמרי עכשיו. הוצאת כל איש מעליו הוא צעד שמביע אמון מוחלט, ומהווה גם צעד בונה אמון.
הוא עומד חשוף בפניהם באופן שיש בו אמירה: "ידע צדקן של אחיו". ידע – בידיעה עמוקה המאפשרת לו להפקיד עצמו בידיהם. מתוך אותו אמון, ומתוך אותה ידיעה, מתוודע גם הוא אליהם, בלי שומרים, בלי מאבטחים, בלי מסכות.
האחים המומים תחילה. הרבה זמן לוקח להם להגיב, וכשהם מגיבים, המקרא אינו חושף בפנינו את התגובה: "ואחרי כן דברו אחיו איתו".
מה אמרו זה לזה? מה ארע שם בפגישה? ואיך ייתכן שחז"ל, שכל-כך הרבה פעמים משלימים עבורנו את הפערים בסיפור, אינם אומרים כמעט דבר על הדיבור הזה?
לרגע הזה אין עדים. הרגע הזה נשאר חתום. יוסף מוציא כל איש מעליו, וגם התורה מוציאה אותנו בעדינות מן החדר שבו משוחחים יוסף ואחיו. חז"ל, באופן נדיר, משאירים אותנו עם עוצמתו של הדיבור הלא מפורש.
הם מדברים סוף סוף, אחרי שנים שבהן לא יכלו לדבר לשלום.
(ויגש תשע"ט(
