שיטה בדוקה להצמיח אדם אחר (ואת עצמנו)

מגיל צעיר אנחנו יודעים שגאווה היא אם כל חטאת. שאגו הוא דבר מגונה כזה, אבוי הרי למי שהחבר'ה יתייגו אותו כאגואיסט. אנחנו מתחנכים לביקורת עצמית נוקבת על גבי הנחת יסוד שמול הבורא אתה תמיד חסר, בעצם היותך אדם עם דחפים. לפעמים זה גורם לאדם להתכווצ'ץ', ולהימנע מלגדול באמת, גדילה עוברת דרך ההכרה בטוב שלי!

כולנו יודעים למשל, כהורים או כמחנכים, או אפילו כילדים, שילד שלא רואים אותו, אין כאב גדול מזה. ילד שלא מקבל פידבק, יתקשה להתקדם בצורה בריאה. ר' נחמן אמר פעם לתלמידיו בכנות, שבימי נעוריו, כשהיה עוסק בעבודת ה' ביגיעות, אם רק היה חבר אחד שאומר לו "אחי, חזק!" הוא היה טס למעלה פי מליון.

בסופו של דבר כבוד הוא צורך בסיסי. ואני לא מתכוון לכבוד של גינונים ושטיח אדום. כבוד במובן הפשוט, כזה שגורם לאדם להביא את עצמו מכח לפועל, להיות אדם שמשתמש בכשרונות שלו ועושה איתם טוב בעולם. למשל, אם לאדם יש נפש של מטפל, או של אמן, ותשים אותו בהייטק או במשפטים. לא בטוח שיהיה לו סיפוק, הוא עלול להיות מתוסכל. למה? כי אין לו מקום בעולם, הוא עצמו, לא קיים. הוא לא מוציא את עצמו לפועל. הוא עוד פונקציה במכונה משומנת לא לו. ולפעמים רגע אחד קטן שבו הוא יעז ויעשה משהו עם כישרונו, וזה "ילך לו", יתן לו אושר נצחי. חדוות קיום שאין למעלה ממנה. אבל בשביל זה הוא צריך לעבור דרך הרבה פחדים, וקולות בראש שאומרים לו "עזוב, למה אתה חושב שאתה טוב בזה"…

כמובן שאדם אמתי אמור להיות אהוב באשר הוא, ובלי להזדקק לאישורים מבחוץ, ולמחיאות כפיים סוערות, אבל העולם בנוי ככה, שאנחנו יצורים חברתיים. ששיקוף נאמן מבחוץ דווקא יכול להזיז אותנו קדימה, או לכבות אותנו נורא. זה לא במקרה, יש בידנו כח ממש להחריב ולבנות בהבל פה ובמבט עקום או מאיר.

אם אנחנו מבינים שילד חייב עידוד על משהו טוב שעשה, כי זה ייתן לו דלק להמשיך הלאה בכיוון הזה, אז מה נשתנינו אנחנו? לנו לא מגיע?

לפעמים כשמישהו מת או סתם קרה לו משהו, ולפעמים אפילו בלי מוות או טרגדיה, אני שומע דברים מדהימים עליו. מישהו יכול להגיד לי "אני ממש אוהב את פלוני. הוא מדהים"
אבל למה? למה זה לפעמים רק מאחורי הגב?
למה שלא תמיד נגיד למישהו, על אמת, כמה טוב מצאנו בו?
ואפילו לעצמינו.
יש מנגנון כזה של אי נעימות. פלוס מחשבות הלקאה עצמית כשמדובר בנו. זה הרי ילדותי כזה להצטרך פידבק…

אז אני לא מתכוון שצריך לפשוט את כל הטאקט מעלינו ולהיות טרחנים קיטשיים כאלה, ממש לא. כל דבר יכול להיעשות עם חן ובטעם טוב. אבל לפחות במידה שבה יש לפעמים ביקורת נוקבת. בשם האמת, הכנות, הדיון או קדושת המהפכה. אפשר גם לפרגן, אפשר לפדבק. אם זה אמתי, זה מייצר מרחב טוב ואמתי וכנה ונעים ואהוב. ואין לנו איך למדוד כמה שזה חשוב כשזה לא מאולץ. כשזה בא באמת מהלב.

כמה פעמים חשבתי על זה כשקבלתי הודעות אחרי הופעה טובה, או בעקבות כך שמישהו קרא את הספר שלי, ובהודעה הוא מפרט מה זה בדיוק עשה לו ואיך זה הביא טוב לחיים שלו, וזה כל כך מרחיב את הלב. הרי לפעמים אתה עם עצמך לא יודע אם יש בכלל תועלת כלשהי במה שאתה עושה, אם זה נגע ללבו של מישהו אחר. ויש לפעמים מחשבות – אולי הכל זה סתם? כל מיני מחשבות מקטינות ומחלישות. ואז לקבל הודעה כזאת, זה ממש מים קרים על נפש עייפה…

ביקורת הרי קל לנו נורא להגיד, ולהתכתש, ולהיות צודקים, ומה עם פרגון?
יש לי כח להחיות אדם אחר! בצורה כל כך פשוטה ואמתית, אם רק אספר לו באמת כמה הוא מאיר.

(שמיני תשפ"א)