יואל רפל
אני מבקש לפתוח בתיאור הרגעים הראשונים של כל אחד מהמסמכים להם אקדיש את מאמרי: התפילה לשלום המדינה ומגילת העצמאות. שבתי דניאל, הוא שבתי דון-יחיא סופר ועיתונאי, ובמשך שנים ארוכות עורך עיתון 'הצופה', תיאר את רגעיה הראשונים, והמאוד חגיגיים, של מגילת העצמאות, ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14.5.1948 וכך כתב:
"היכל המוזיאון הנאה, המקושט בדגלי תכלת-לבן, כשתמונת הרצל תלויה במרכז, היה מלא בצפיפות רבה. על הבמה, סביב השולחן, ישבו חברי מנהלת העם, במעגל שני, חברי מועצת העם, הרבנים הראשיים, חברי הוועד הלאומי, ותיקי הציונות והיישוב וראשי התנועות. במסדרון הצטופפו בעמידה עשרות אורחים, לא שוחחו ביניהם, לא נעו-זעו, עמדו כבשעת תפילה. חיכו לפתיחה.
בשעה ארבע בדיוק הידהד הולם הפטיש. שירת 'התקוה' השתפכה באולם. שירה-תפילה. דוד בן גוריון, לבוש חליפה אפורה, החזיק גליון נייר בידו, הסתכל בו והקדים בעל פה מילים אחדות… הוא אמר את דבריו בשקט, בפשטות, ללא שמץ של חגיגיות, אך הם נחקקו בתוך הדומייה המוחשית ועצרו את נשימת הנוכחים. אחר כך החל לקרוא באותו קול כבוש פיסקה אחרי פיסקה מתוך מגילת העצמאות".
כך החלה דרכה של מגילת העצמאות של מדינת-ישראל. שונה הייתה דרכה של 'התפילה לשלום המדינה' שפורסמה לראשונה בעיתון 'הצופה' ב-ט"ז באלול תש"ח, 20.9.1948 תחת הכותרת 'תפילה לשלום מדינת ישראל'. שם נכתב: "הרבנים הראשיים לארץ-ישראל ר' א' הרצוג ורב"צ עוזיאל, יסדו ותיקנו, בהסכמת חברי המועצה וראשי הרבנים של תל-אביב, חיפה ופתח תקווה את התפילה הזאת להֵאמר בכל בתי הכנסת בארץ ובתפוצות, על ידי הרב או הש"ץ, בשבתות ובמועדים, אחרי קריאת התורה."
הציטוטים שהבאתי הם ראשיתו של ההבדל הגדול בין שני המסמכים שנכתבו באותה שנה ונועדו לתת ביטוי לאותו רעיון-עצמאות מדינית יהודית בארץ-ישראל.
את 'מגילת העצמאות' הקריא דוד בן-גוריון פעם אחת בטקס חגיגי, הדור וחשוב מעין כמוהו. אף שהמגילה הייתה למסמך מכונן, הרי שהטקסט המדויק שלה ואף חלק מרעיונותיה נשארו עלומים לגבי רוב אזרחי מדינת ישראל, אז והיום.
'התפילה לשלום המדינה' פורסמה באופן השגרתי ביותר, בלי חגיגיות וללא כל טקס אך יהודים התבקשו לומר אותה בכל שבת, בבתי הכנסת בארץ ובחו"ל, כחלק בלתי-נפרד מסדר התפילות הקבוע לשבת ומועדי ישראל.
שני צירופי לשון זהים מופיעים בשני המסמכים. הצירוף הראשון 'מדינת ישראל' שהוא מושג מדיני – חילוני מקבל משמעות דתית בתפילה; הצירוף 'צור ישראל' שהוא מושג רוחני-דתי מעניק משמעות יהודית-ייחודית למגילת העצמאות.
מדינת ישראל
הצירוף הלשוני 'מדינת ישראל' איננו מצוי בתנ"ך כולו. הצירופים הלשוניים הקיימים הם "ארץ ישראל", "אדמת ישראל". לדעת הרב מ"צ נריה, הראשון אשר השתמש בצירוף 'מדינת ישראל' הוא הראי"ה קוק, אשר טבע מטבע לשון זו. "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהווייתה התוכן האידיאלי היותר עליון, ומדינה זו היא מדינתנו 'מדינת ישראל' יסוד כסא ה' בעולם". בכרוז על "דגל ירושלים", מיום י"ט חשון תרפ"א (1920) נכתב: "בואו ונרים דגלה של מדינת ישראל בארץ ישראל במלוא מובנה". השימוש בצירוף הלשוני "מדינת ישראל" יוצר, לדעת בעלי השקפה זו, קשר בין מגילת העצמאות, שם הוא מופיע שש פעמים, לבין 'התפילה לשלום המדינה' שבה הוא מופיע פעם אחת: קשר בין המימד ההיסטורי והמימד הרוחני. לדעת בעלי ההשקפה הציונית, הקמת המדינה היהודית בארץ- ישראל מסמלת את השינוי של המציאות ההיסטורית והיא שמגדירה את משמעותה הדתית של מציאות זו. ההשקפה האנטי- ציונית מבקשת להתעלם מהסמליות הדתית שבהקמת המדינה, כאילו אין כאן אלא אירוע שולי, כאשר עיקר חשיבותה הדתית של המציאות הפוליטית החדשה טמון בקיבוץ גלויות מחד גיסא ובהצלתם של יהודים מידי אויביהם אזרחי ותושבי מדינות ערב, מאידך גיסא. ניתן להגדיר את ההבחנה בין שתי הגישות כך: לדעת ההשקפה הציונית- דתית, המדינה היא 'אתחלתא דגאולה'; לדעת ההשקפה האנטי- ציונית, המדינה היא 'אתחלתא דקבוץ גלויות'.
צור ישראל
שמותיו של הקב"ה וסדר הופעתם במקרא, הינם נושא לתורה שלמה "תורת התארים". בפרשת 'האזינו', שבסוף חומש 'דברים', נחשף שם חדש לריבונו של עולם 'צור', כך בפסוק "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (לב, ד); וכן "ויטוש א-לוה עשהו, וינבל צור ישועתו" (לב, טו); "צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך" (לב, יח). שבע פעמים חוזר ונשנה השם 'צור' בפרשת 'האזינו'. במקומות אחרים בתנ"ך אנחנו מוצאים את הצירוף 'צור ישראל' ואף "צור ישראל וגואלו". "צור ישראל מושל באדם" (שמואל ב', כג, ג) "לבוא בהר ה' אל צור ישראל" (ישעיהו ל, כ'ט) "והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי" (תהילים יט, טו) ועולה השאלה, מה בא לחדש הכינוי 'צור' כשם לא-לוהי ישראל ב"תורת התארים?"
המילים 'צור ישראל' משותפות למגילת העצמאות של מדינת ישראל, שהוקראה בה' באייר, תש"ח (14.5.1948) ול 'תפילה לשלום המדינה'. שילובו של הביטוי 'צור ישראל' במגילת העצמאות עמד במוקד ויכוח של הרגע האחרון שבו נטלו חלק; דוד בן-גוריון, הרב פישמן-מימון ואהרן ציזלינג. הרב יהודה לייב פישמן – מימון, שייצג את הציבור הדתי, התעקש על אזכור חלקו של 'א-לוהי ישראל' במגילה, אך הסכים לנוסח "מתוך בטחון בצור ישראל וגואלו", אולם אהרן ציזלינג, שייצג את מפ"ם, דרש להסיר את המשפט, מכיוון שהתנגד לשילוב ועירוב מונחים דתיים במגילת העצמאות. לבסוף הסכימו השניים על הנוסח שהציע דוד בן-גוריון, הביטוי "צור ישראל" בלבד. ביטוי זה נבחר בכוונה, מכיוון שהצירוף 'צור ישראל' מתפרש לשני פנים – כשם ה' וגם כחוזק ישראל, ובלשונו של בן-גוריון במכתב ששלח ב-1972 לד"ר אלכס ביין, מנהל הארכיון הציוני "אני הסברתי כי הרב מימון וחבריו יוכלו לפרש (את) המילים 'ביטחון בצור ישראל' פירושו ביטחון בא-לוהים, והחברים של ציזלינג יוכלו לפרש את המילים 'ביטחון בצור ישראל' בכוח העם העברי. הפרופ' יורם שחר במחקרו על הטיוטות למגילת העצמאות, הוכיח קיומו של קשר ישיר בין הביטוי 'צור ישראל' שבמגילת העצמאות של מדינת ישראל לביטוי ייחודי זהה (באנגלית Divine Providence) המופיע בנוסח מגילת העצמאות של ארה"ב שנכתבה 172 שנים קודם לכן.
כאשר פורסמה 'התפילה לשלום המדינה', נמצאו מילים אלה כבר בפתיחה "צור ישראל וגואלו" במשמעות 'ההשגחה הא-לוהית' הזהה ל 'אבינו שבשמים'. עתה היה ברור, שיש קשר בין 'צור ישראל' ו 'גואלו', כפי שעולה מטקסטים תנ"כיים, תורה שבעל-פה, תפילות ואף תפילות מהעת החדשה. ואם כך, מה בין ארצות זרות (ארה"ב), ששם נאמר 'צור ישראל' לארץ-ישראל, שבה נאמר 'צור ישראל וגואלו'? את התשובה מספק לנו התלמוד הבבלי. מתוכנו אנו לומדים על ההבדלים שבין בבל וארץ-ישראל. נוסחת הסיום של ברכת 'הגאולה' (שלאחר קריאת שמע) היא בארץ-ישראל, לפי המקורות העתיקים '(מלך) צור ישראל וגואלו' ואילו רבא הבבלי תיקן 'גאל ישראל' (פסחים קיז ע"ב). גאולת עם ישראל יכולה להתרחש רק בארץ-ישראל. צור ישראל נמצא בכל מקום על פני תבל. מכאן, שהמילים 'צור ישראל' ראויות לכל מקום ואילו חיבורן למלה 'גואלו' תקף ובעל משמעות רק בארץ-ישראל.
במחקרי המקיף על 'התפילה לשלום המדינה' (אוניברסיטת בוסטון 2007) הראיתי את הקשר הישיר בין המגילה והתפילה גם בתוכן הכולל. על פי השקפתי,כאשר ניסח הרב הרצוג זצ"ל את התפילה, הוא הציץ בעין אחת לתוכן מגילת העצמאות ולמעשה נתן ביטוי דתי למאפייני מדינת ישראל כפי שניסח אותם דוד בן-גוריון. (הפרופ' יורם שחר הוכיח במחקרו הגדול על מגילת העצמאות באופן חד-משמעי, כי הנוסח האחרון של מגילת העצמאות הוא מפרי ידו של בן-גוריון).
אלא, שיש הבדל גדול מאד בין שני מסמכי היסוד של מדינת-ישראל. בעוד למגילת העצמאות יש נוסח אחד ויחיד ואין משנים בה פסיק או נקודה, ודאי שלא אות או מילה, הרי שהתפילה לשלום המדינה 'זכתה' להתערבות ידיהם ומחשבותיהם של אישים שונים, רבנים ושאינם רבנים, שלא מצאו סיבה להיצמד לנוסח המקורי של התפילה כפי שיצאה מבית היוצר של מועצת הרבנות הראשית בחודש אלול תש"ח ועשו בתפילה ובתכניה כאילו יצאו מתחת ידיהם.
במדינת ישראל ובתפוצות ישראל
"מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך את מדינת ישראל, ויגלה כבוד מלכותו על-האדמה אשר נשבע לאבותינו לתת לנו".
במילים אלו פותחת תפילה לשלום מדינת ישראל שכתב הרב הראשי של יהדות אנגליה, הרב ישראל ברודי בשנת 1949. שמעתי תפילה זו לראשונה בעת ביקור בבית כנסת בלונדון בשנת 1978. באותם ימים עדיין לא העליתי על דעתי כי יבוא יום ואקדיש לנושא התפילה לשלום מדינת ישראל שנים ארוכות של מחקר. כיוון שהטקסט עורר בי עניין ביקשתי, בשבת, מגבאי בית הכנסת שייתן לי את הטקסט המלא. זה האחרון נענה לבקשה ונתן לי תדפיס מקורי משנת פרסום התפילה, אחד מני רבים שהיו בשימוש מתפללי בית הכנסת. כך החל עבורי מסע ארוך שבמהלכו מצאתי יותר משישים נוסחים שונים של תפילה למדינת ישראל. מחברי עשרות הנוסחים השונים לא התעניינו-כפי שעשו רבים בארץ-בשאלה: מי חיבר את התפילה? עבורם בכל המקרים הנוסח החדש נועד לתת ביטוי להשקפות פוליטיות או חברתיות ולעיתים גם השקפות אמוניות, כמו האם מדינת ישראל היא 'ראשית צמיחת גאולתנו' כפי שכתב הרב הרצוג בתפילה המקורית או שהיא 'כראשית' או 'שתהא ראשית' ואולי כלל אין הקמת המדינה קשורה לתהליך הגאולה של עם ישראל.
אם נשאר בחברה האורתודוכסית שמחוץ למדינת ישראל ראוי לעיין בתפילה שכתב ב-1959 הרב דוד דה-סולה פול והנאמרת עד היום במאות בתי-כנסת בארה"ב. תפילה זו משלבת בטקסט אחד את מדינת ישראל וארה"ב:
"אבינו שבשמים. עזור וברך את ארצנו ארצות הברית באמריקה. שים אהבה ואחווה בין כל תושבי ארצנו. ברך את כל מנהיגי המדינות האלו, ותן בליבם רוח חכמה ובינה לקיים שלום הארץ וחרותה.
ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. וקיים בה מקרא שכתוב, כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים. ופרוש סוכת שלום על כל העולם, וכל יושבי תבל ישכנו לבטח. וכן יהי רצון, ונאמר אמן".
שבע עשרה מילים בתפילה זו 'נמשכו' מהתפילה לשלום המדינה המוכרת בארץ והבולטות שביניהן 'אבינו שבשמים', המשולבות גם בתפילה שכתב הרב ברודי, וכן הצירוף 'ראשית צמיחת גאולתנו'. חיבור שתי תפילות לאחת נעשה מתוך כוונה למנוע שאלת נאמנות לאומית-לארה"ב או לישראל. בשל כך הושמטה מהתפלה הפסקה על חזון קיבוץ גלויות למדינת ישראל.
שתי הדוגמאות שהובאו מייצגות רבנים שבאורח חייהם והשקפתם האמונית-דתית קיבלו את מנהיגותו של הרב הרצוג, ששימש הרב הראשי לישראל. אך מה על זרמים אחרים ביהדות? ככל שנקפו השנים קיבלה התפילה פנים חדשות ותכנים חדשים. כך, למשל, בנוסח שכותבת מועצת הרבנים של התנועה הרפורמית באנגליה ב-1977 הם מבקשים "שלח אורך ואמתך למנהיגי העם והדריכם בחכמה ובתבונה כדי שישרור שלום בכל גבולותיה (של מדינת ישראל-י.ר.) ושלוה בבתיה. רוח אחווה והבנה הדדית תרפא כל פצע וחבורה,תקוות-עמה ועבודת בניה תגשמנה את חזון הנביאים".
ארבע שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים נותנת התפילה ביטוי חדש לאופי ולחזון הנדרשים למדינת ישראל. בסידור 'שמע ישראל' שערך הפרופ' ירמיהו ברנובר ב-1999 עבור יהודי ויוצאי ברית המועצות הוא מביא נוסח נוסף "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו ברך את ארצנו הקדושה מדינת ישראל והגן עליה באברת חסדך. חזק את ידי מגיני ארץ קודשנו והנחילם בכתר ישועה ועטרת ניצחון תעטרם. שלח אורך ואמתך לראשיה, יועציה ובוניה. חזק את ידי העולים להתיישב בארץ קודשנו ושלח להם ולכל בית ישראל ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם. ויקוים בהם הכתוב, ונתתי שלום בארץ ויבוא גואל לציון ברינה ונאמר אמן". נוסח תפילה זו שנכתבה במדינת ישראל נושא תכנים פוליטיים סמויים וגלויים למשל, בהורדת המילים 'ראשית צמיחת גאולתנו' ובתוספת המילים 'להתיישב בארץ קודשנו'. בהורדת מילים ובתוספת מילים יש מסר שהמחבר מבקש להעביר ליוצאי ברית-המועצות לשעבר שעלו בישראל.
מעקב אחרי הנוסחים השונים מעלה כי השינויים הראשונים והתפילות החלופיות החלו להיכתב כבר בשנות החמישים של המאה ה-20 זמן קצר לאחר פרסומה הראשון של התפילה. טקסט התפילה המקורית לא היה נראה למאיר מדן, ששימש שנים רבות המזכיר האקדמי של האקדמיה ללשון העברית והוא כתב טקסט חדש, חלופי, הנאמר עד היום בבית הכנסת הרמב"ן בירושלים (דרום). בטקסט הקצר נאמר בין השאר "הסר מעליה כל אויב וכל צרה, ושלח אורך ואמיתך לנשיאה, לראש ממשלתה, לשריה וליועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך.
ברך נא את צבא מגיני ארץ קודשך, חזק את רוחם, אמץ את זרועם והנחילם עטרת ניצחון. שים שלום טובה וברכה בארצך וקראת ישועה חומותיה ושעריה תהילה".
השינויים הרבים שהוכנסו בתפילה והנוסחים החלופיים, שכתבו רבנים כמו הרב ישראל בארי שכיהן כרב המועצה (היום עיר) נס-ציונה, הרב הפרופ' עזרא ציון מלמד, חתן פרס ישראל לתלמוד, הרב והמחנך הנודע יעקב ברמן, חתן פרס ישראל בחינוך ורבים אחרים החלישו מאד את משמעותה של התפילה ועוצמתה בקרב הציבור המאמין והמתפלל בחברה הישראלית. אין פלא שוויכוחים פוליטיים סוערים שבהם היה הציבור הדתי-לאומי מעורב גררו עוד ועוד שינויים. שינוי בולט כזה עשה הרב אביגדור נבנצאל, רב הרובע היהודי בעיר העתיקה, בגיבויו של מי שהיה הרב הראשי אברהם שפירא, כאשר הוסיף בתקופת 'הסכמי אוסלו' את המילים "וכל היועץ על עמך ישראל עצה שאינה טובה ומחשבה שאינה טובה, תופר עצתו, כדבר שנאמר עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל". בהמשך הוא הוסיף ונתן ביטוי מובהק להשקפתו הפוליטית וכתב "חזק את המתיישבים בעזה, ביהודה בשומרון, בגולן ובכל מרחבי ארצנו הקדושה". אפשר להביא דוגמאות רבות נוספות שגררו קריאה מצד רבנים שלא לגעת בתפילה ולא לשנות מילים ותוכן. אין תפילה שידיים זרות 'פגעו' בה ובקדושתה כפי שזה קרה בתפילה זו.
הבאתי רק דוגמאות, מהארץ ומחוצה לה, לשינויים בתפילה החוגגת שבעים ושלוש שנים לכתיבתה ואשר מתפלליה מצאו בה כר נוח לביטוי השקפותיהם ומתוך הרגשה כי זו הדרך הטובה והראויה להכניס את הפוליטיקה המאוד חילונית לתוך מקדש התפילה שהוא בית הכנסת.
כל הצילומים הם מאוסף ד"ר יואל רפל המופקד בארכיון הציונות הדתית, אוניברסיטה בר-אילן