לשמור על שיח מכבד

לאורך פרשיות ספר ויקרא, חז"ל רגישים מאוד למילות הפניה ולכינויים השונים לאדם. ניתן למצוא דרשות על 'נפש כי תקריב' הדנות במילה נפש, או דרשות על הבחירה במילה 'ויקרא' דוקא כפניה למשה. כך גם בתורת המצורע: "אָדָ֗ם כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ־סַפַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת…"

"רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: אַף הַכְּתוּבִים חָלְקוּ כָּבוֹד לְיִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְּתֵימָא (ויקרא א, ב): "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", אֲבָל כְּשֶׁהוּא בָּא לְדַבֵּר בְּדָבָר שֶׁל גְּנַאי, רְאֵה מַה כָּתוּב: אָדָם מִכֶּם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא (ויקרא יג, ב): כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ" (ויק"ר א ב)

אדם שמגיע להקריב קרבן נדבה, הוא אחד מכם, אחד מישראל, הוא פרט המייצג את הכלל.

אדם שנתפס בקלקלתו, ולוקה בצרעת, המעידה על חטאו – את מי הוא מייצג? כאן נזהרת התורה מן ההכללה, ועל אף הנקיטה בלשון הדומה 'אדם כ…' המילה 'מכם' נעדרת.

כך מביא המדרש גם דוגמאות נוספות:

"רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר תַּרְתֵּין שִׁיטִין (דברים טו, ד): "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן", כְּשֶׁהוּא בָּא לְדַבֵּר בְּדָבָר שֶׁל גְּנַאי כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקִּרְבְּכֶם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (דברים טו, יא): "מִקֶּרֶב הָאָרֶץ".

כשמדובר על כך שלא יהיו עניים, אפשר לדבר בהכללה על העם – לא יהיה בך אביון, אך כאשר אנחנו מדברים על מצב קשה, לא מדברים על בך/בכם/מקרבכם, ונוקטים בהכללה אוניברסלית ולא כזו המתייחסת דוקא לעם ישראל – תמיד יהיו עניים בעולם. לא יחדל אביון מקרב הארץ.

"… שִׁיטָה אַחֶרֶת, וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ לְקַלֵּל אֶת הָעָם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (דברים כז, יג): וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה, אֲבָל בַּבְּרָכָה כָּתוּב (דברים כז, יב): אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם…"

הברכה ממוענת ישירות כלפי העם; "יעמדו לברך את העם", אבל את הקללה אנחנו נזהרים מלהחיל על פרט או על ציבור מסויימים "ואלה יעמדו על הקללה" לא כלפי אף אחד.

כידוע, הצרעת נתפסת אצל חז"ל כבאה על חטאים שבדיבור, על פי הנוטריקון: מוציא שם רע.

חז"ל דורשים את הפסוק ממשלי כמתייחס לצרעת "שומר פיו ולשונו שומר מצרות (מצרעת…) נפשו".

כמה יפה אם כן שהתורה עצמה מדגימה כבר בפתיחת פרשת המצורע את מי שהיא עצמה תובעת מאיתנו: זהירות יתירה בלשוננו, דיבור מיטיב ולא פוגעני, זהירות מהכללות, זהירות מהסקת מסקנות מוטעות רק על-פי השתייכות קבוצתית. הכתובים חלקו כבוד לישראל, ובוודאי שישראל צריכים לחלוק כבוד זה לזה.

(תזריע מצורע תשפ"א)