לראשונה נחשפתי לקרביו של בע"ח, כשצפיתי בשחיטת כבש במסגרת הילולה. כתוצאה מכך, התנזרתי כחודשיים מאכילת בשר. הפעם השנייה התרחשה במחנה קיץ בארה"ב, כשנטלתי חלק במבצע פיחלוץ של בּוֹנֶה, שנמצא ללא רוח חיים, באגם סמוך. משיכה ודחיה שמשו בערבוביה, במפגש עם סוד הבשר והקרביים.
פרשת השבוע רוויה בתיאורי איברים והטיפול בהם במסגרת הקרבתם: "וְשָׁחַט אֶת-בֶּן הַבָּקָר, לִפְנֵי ה', וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, אֶת-הַדָּם, וְזָרְקוּ אֶת-הַדָּם עַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב…וְהִפְשִׁיט, אֶת-הָעֹלָה; וְנִתַּח אֹתָהּ, לִנְתָחֶיהָ… וְעָרְכוּ… אֵת הַנְּתָחִים, אֶת-הָרֹאשׁ וְאֶת-הַפָּדֶר–עַל-הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל-הָאֵשׁ, אֲשֶׁר עַל-הַמִּזְבֵּחַ… וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו, יִרְחַץ בַּמָּיִם… (ויקרא א ה'-י')
ידיעת היותנו בשר ודם וחשיפתנו התדירה למחלה ולמוות, יש בהן כדי לעורר בנו חרדת כיליון. על מנת להתמודד עם החרדה, רובינו נוטים להפעיל מנגנוני הגנה פסיכולוגיים כמו הדחקה והרחקה ואיננו ששים, למשל, לבצע בדיקות רפואיות מניעתיות או לברר את מקורם של כאבים "נסבלים" המלווים אותנו לאורך זמן. בנוסף, מרביתנו בוחרים להחזיק במידה של בּוֹרוּת, בכל הנוגע לתפקודם של איברים ומערכות ביולוגיות שונות בגופינו, עד שהם מאותתים לנו: די!
הבאת הקורבן, הנזכרת בפרשה, הנה תמרור עצור להדחקה. כשהכהן נוטל את חייו של בעל החיים ומתעסק, אל מול פני המקריב, באברים פנימיים, מהבּילים, שזה עתה נפרדו מחיוּתם, אין לבעל הקורבן מנוס מלהרהר ולהתפּעֵם משבריריות הקיום האנושי לצד עוצמת נִיסיוּתו: "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים." (תהילים ל', ו')
ניסיון להבין את נס הבשר והרוח, הביא לייחוסן של תכונות נפש לאיברי הגוף השונים, עוד משחר ההיסטוריה. הכבד והכליות, לדוגמא, הנזכרים בפרשתנו: "… וְאֶת-הַיֹּתֶרֶת, עַל-הַכָּבֵד, עַל-הַכְּלָיֹת, יְסִירֶנָּה…" (ויקרא, ג', ט'-י"א) "נִטענו" במשמעות עמוקה: "אֲבָרֵךְ אֶת ה', אֲשֶׁר יְעָצָנִי; אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי." (תהילים ט"ז, ז'). "כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת… וְכָבֵד כּוֹעֵס…" (הכוזרי, מאמר רביעי כ"ה).
לא מופרך יהיה לשער כי בהקרבת איברי המצפוּן (הכליות) והכעס של בעל החיים, כרוכה ציפייה מבעליו, שינתב וישכלל סגולות נפשיות אלה בקרבו. מרגש לחשוב, בהקשר זה, כי כיום, משבטלו הקורבנות, נותרה לנו האפשרות להקריב/לתרום כבד וכליות – מגופינו ממש!
עיון בפרשתנו מלמד אותי שפעולת ההקרבה, והתפילה- שהותקנה כמחליפתה, אינן אירוע חולף ואנכרוניסטי, אלא תזכורת ואמצעי להכרת הטוב ולעליה על מסלול של תיקוּן, שיקוּם ובריאוּת.
(ויקרא תשפ"א)