הפוגם פגום

פרשת תזריע נושאת עמה את ענייני נגע הצרעת. הצרעת המקראית אינה תוצר של זיהום או תולדה של מצב רפואי. הצרעת הינה נגע רוחני שבא לו לאדם בגין מעשיו המקולקלים. כאשר המדרש מונה את הגורמים לצרעת הוא קובע: "על עשרה דברים נגעים באים על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חילול השם ועל ברכת השם ועל הגוזל את הרבים ועל גוזל את שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל לשון הרע ועל עין רע".

רשימה ארוכה של מצבים, מונה לנו המדרש, בעטיים יכול הנגע לפגוע באדם. אם לאפיין מצבים אלו הרי שאלו מקפלים בתוכם מעין דואליות פנימית שמתחוללת אצל האדם. דואליות שלילית זו מקורה במוסר כפול ובהיעדר יכולת האדם להשלים עם המציאות. ולא סתם היעדר יכולת להשלים עם המציאות אלא גם הצורך להוציא זאת החוצה ולפרסם זאת או לגלות לכל את חוויותיו ורשמיו.

כאן אבקש לעמוד על פסוק אחד בפרשה שמקפל בתוכו את כל תורת הנגעים על רגל אחת. וכך אנו קוראים: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, וטמאו וטמא יקרא". בפשטות מתאר לנו הכתוב את התהליך 'החלמתו' של המצורע ומה עליו לעשות מהרגע שהוא הוכרז ואובחן כמצורע.

על הפסוק המתאר את התהליך שואל בעל 'הכלי יקר', שאלה מעניינת. קריאת הפסוק מלמדת על ייתור שניתן היה לוותר עליו. וכך הוא שואל: "ומה תלמוד לומר 'אשר בו הנגע' פשיטא כי אם אין בו הנגע אינו צרוע". במילים אחרות מה חשיבות ההדגשה שהתורה בוחרת להדגיש לנו "אשר בו הנגע" וכי אין הברור שמדובר במצורע שבגופו פשתה הצרעת, הרי אדם שאין בו נגע אין בו צרעת. אם כך מה טיבה של תוספת זו?

בתשובה מניח הכלי יקר עקרון לפיו "פרשת מצורע ונגע כינוי על העוון כי החוטא נוגע בכבוד שמים או בכבוד הבריות". במילים פשוטות נגעים באים על האדם כאשר הוא מבקש לפגום, או ל'נגוע' באחד משניים או בכבוד שמיים או בכבוד הבריות.

יותר קל להבין את משמעות הנגעים שבמהותם הם רוחניים והם מגיעים לאדם בגין חטאים שאדם מבצע כלפי המקום. אך מה טיבם של הנגעים כאשר הם מוסבים במישור היחסים שבין האדם לבריות. כדי לעמוד על הקשר זה ממשיך הכלי יקר ומבקש להשתית את דרכו על דרשת חז"ל מהתלמוד לפיה "הפוסל במומו פוסל". את העקרון של חז"ל מפתח הכלי יקר וקובע "לכך נאמר אשר בו הנגע, כי בו נמצא בעצם וראשונה כל נגע וקלון שרצה לפגום בו את חבירו". במילים אחרות היכולת של האדם לזהות את חטאיו של האחר נובעים מהטעם שהפוגם מכיר אותם כי הם מצויים גם אצלו, וגם הוא נכשל וחוטא בהם. מכאן שמי שאינו מכיר בחטא, מי שאינו מכיר בפגם של האחר, זה אך לנוכח העובדה שהפגמים אינם חלק מחווייתו האישית.

ואם נבקש לילך צעד אחד נוסף, הרי שבהגותו של ר' ישראל הופשטיין מקוז'ניץ, מייסד חסידות קוז'ניץ, מחשובי האדמו"רים של פולין במאה ה-19, בעומדו על החובה ללמד זכות על האדם מסביר: "ואמר והוי דן את כל האדם לכף זכות, הנה מלת 'את', הוא מיותר. והכוונה בזה, שכשיראה איזה עניינים מהעולם הזה או איזה עבירה חס ושלום, אזי תשכיל ותבין כי לא על חנם בא לך זאת תחת עיניך אם לא ליקח ממנו איזה מוסר, והיינו שיזכיר את עצמו אולי עשה גם כן בפעם אחר כזה, או באיזה ענין אחר הקרוב לזה".

צא ולמד כי המסוגל לראות בפגמי חבירו, הרואה את חטאי האחר, יכול לעשות כן כי הפגמים מצויים גם אצלו. ואם אלו מצויים אצלו ראוי שלפני שאדם הולך וחושף את נגעי האחר יטפל בנגעיו שלו. הכל בבחינת קשוט עצמך קודם ואחר קשוט אחרים.

(תזריע מצורע תשפ"א)