ספוקויני יעקבבסוף פרשת קדשים קושר הכתוב בין ירושת הארץ לבין שמירה על החוקים והמשפטים, שנתן לנו ה'. "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כׇּל חֻקֹּתַי וְאֶת כׇּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ… וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כׇּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם. וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" [פרק כ' כב- כד]. ירושת הארץ מותנית ב"סור מרע, ועשה טוב!" קודם, אל תלכו בחוקות הגויים ואח"כ שמרו על המצוות וזו תהיה תעודת הביטוח לירושה שלכם. מסביר 'העמק דבר', כי יש פה הבטחה כפולה: "ויותר מתפרש אשר הבדלתי אתכם גם שלא בהיות ישראל בארצם, רק מצד לאומתם המה מובדלים וממילא גם ביישוב הארץ המה משונים", והארץ תיתן פריה בהשבחה יוצאת דופן. לעומת זאת "שבע אומות לא היו מושגחין בזה האופן". הארץ המובטחת אכן חיכתה לבניה. שום עם לא נקלט כאן עד אשר הגיעו העולים לציון וגאלו אותה.
גאולת הארץ הייתה לצנינים בעיני הערבים המקומיים ובכל פעם שהיישוב הצליח ושגשג, הם פעלו באלימות נגדו. אחרי ה'עלייה הרביעית', [1924 – 1928] שכונתה אז 'העלייה ההמונית', פרצו 'פרעות תרפ"ט' [1929]. הערבים בראשותו של המופתי חאג'-אמין אל-חוסייני, פתחו בפרעות נגד היישוב היהודי בכל רחבי הארץ. המופתי טען אז את הטענה השקרית, כאילו היהודים מבקשים להשתלט על מסגד אל-אקצה. וכ"כ למה? כי היהודים החלו להגיע יותר ויותר לתפילה ליד הכותל המערבי.
shai-pal
בדרשת יום שישי הם הפיצו שמועות, כאילו ניסיון ההשתלטות הגיע. אלפי מוסלמים נזעקו מירושלים וסביבותיה אל הר-הבית, חמושים באלות, בסכינים ובנשק חם. יהודים הותקפו על יד שער שכם, שער יפו ורחוב יפו. משם פנו לשכונות היהודיות: מסנהדריה בצפון ועד קיבוץ רמת רחל שבדרום. ההתקפה הקשה ביותר הייתה בעיר חברון. בחברון ישבה קהילה בת כ-600 יהודים, בני "היישוב הישן" ותלמידי "ישיבת כנסת ישראל-חברון". ההסתה החלה במסגד 'אל-חליל' במערת המכפלה. ערביי הסביבה נזעקו מבעוד מועד, כאחיהם בירושלים לטבוח ביהודים.
ישיבת חברון הייתה בחופשת "בין הזמנים" ומעט בחורים נשארו בישיבה ובחדריהם.
בין הנשארים היה מו"ר אבי, הרב משה ספוקויני זצ"ל, שהיה אז נער בן 15, וכך סיפר: "הפורעים הערבים החלו מהישיבה ועברו בית בית, לאורך הרחוב הראשי ושחטו יהודים באכזריות רבה. גם את הבחורים וגם את בעלי הבית היהודים שאירחו אותם. יהודים רבים באו להסתתר בביתו של ר' אליעזר סלונים, שהיה ראש הבנק הגדול בחברון, בנק אפ"ק (לימים 'בנק לאומי לישראל'). סלונים היה אדם מוכר וחשוב בעיר חברון. הוא ניהל את הבנק והיה ידיד גדול של הערבים ועמד עמם בקשרי מסחר, כי זה היה הבנק היחידי בחברון. לכן, באו להסתתר אצלו בבית כי היו בטוחים שאצלו לא יעשו כלום. ודווקא אצלו הייתה השחיטה הכי גדולה. שם הרגו הערבים הכי הרבה, כולל את סלונים עצמו. בכל חברון נרצחו 67 יהודים מתוכם 26 בחורי ישיבה". אבי עצמו וכמה מחבריו התבצרו באחת הפנימיות ולא הלכו לישיבה, שכן סלונים הזהיר אותם מבעוד מועד כי הערבים עומדים להתפרע. "סלונים מיהר ללכת לכל הבתים של בחורי הישיבה, לאורך הרחוב הראשי, נכנס לכל חדר והזהיר אותנו לא להגיע הערב לישיבה"… אני זוכר שהיה לי אולר קטן והחזקתי אותו בכוח ואמרתי לעצמי: זה הנשק שלי…". אבי וחבריו נשארו במקומם מאחרי מתרסים שבנו מרהיטיהם עד לבוא החיילים הבריטים וכך ניצלו.
אחרי הטבח ניטש היישוב היהודי בחברון עד לאחר 'מלחמת ששת-הימים'. רוב הבתים חיכו ליהודים ששבו לחברון ומימשו הלכה למעשה את ירושת-הארץ.
[מוקדש לע"נ אבי מורי, במלאת 19 שנים לפטירתו. תנצב"ה]
Yaakovspok1@gmail.com
