האם אסון מירון היה גורל?

קורונה? האסון במירון? מה ואיך קורה?

מה שייך לגורל ומה לבחירה?

הרהורים לפרשות השבוע: "בהר-בחוקותי", בצל אירועים מטרידים ומטלטלים:

בפרשות שלנו מדובר על כמה נושאים. על הברכות והקללות, מה היחס בין סיבה ותוצאה בעולם שלנו, וכיצד אנו במו ידינו מביאים ברכה לעולם או חלילה ולהבדיל, ממיטים עליו קללה.

תקופה זו גרמה לנו להתבוננות מחודשת ביחס שלנו כלפי הטבע וכלפי העולם. מה עיקר ומה טפל.

בפרשה שלנו מדובר גם על שנת השמיטה, בה ללא קשר למצבך הכלכלי, עליך לעמוד במבחן האמונה ולשמוט, במקום לשלוט.

בדומה לשנת השמיטה, גם תקופת הקורונה הכניסה רבים מעם ישראל למצבים מאתגרים מבחינה כלכלית, ולא רק כלכלית כמובן. עניינים רבים עמדו למבחן בימים אלו.

יש משהו בתקופה הזו שמשנה סדרי בראשית ומערערת את שליטת האדם והאנושות. אפשר ליפול בה ללחצים וחרדות, אם האדם ימשיך לאחוז חזק בתפיסה שהוא המנהל. אך אפשר לנצל חלון הזדמנויות מיוחד זה ולמנף את המצוקה הכלכלית, החברתית והבריאותית לעילוי ושדרוג של תודעת החיים, בדומה לניסיון השמיטה. כשם ששנת השמיטה מאלצת אותנו לצאת מנקודת המבט שהאדם הוא השליט, כך תקופה זו יכולה לחזק בנו את שרירי האמונה. אנחנו לא מנהלים את העולם אך עלינו לקחת אחריות מלאה על התנהלותנו בעולם.

ולגבי האסון במירון:

זהו אסון נורא ביותר. ליבנו עם המשפחות והקורבנות שחייהם קופדו. עלינו לעשות כל שיש לאל ידינו כדי למנוע את האסון הבא. "ונשמרתם לנפשותיכם"- זהו צו החיים ואנו מחוייבים לשמור עליו.

והיות ואנחנו מסיימים את ספר ויקרא בפרשה זו, אסגור את המעגל על ידי ציטוט מדבריו של הרב יונתן זקס לפרשת בחוקותי (מתוך "שיג ושיח", עמ' 124):

"ואם כן, ספר ויקרא חוזר סמוך לסופו אל מילות הפתיחה שלו, ונעמיד בחירה גורלית בין קריאה לבין קרי: בין *מקרא* לבין *מקרה*: בין ראיית החיים כקריאה, כזימון, כייעול, לבין ראייתם כמקרה, כהתרחשות אקראית חסרת משמעות".

ואוסיף ציטוט של פילוסוף יווני קדמון:

 "אמונה בכוחו הבלעדי

של הגורל היא צורת העבדות

הגרועה ביותר" / אפיקורס.

אז נשאל את עצמנו איפה עלינו לקחת אחריות, לשנות ולהשפיע, ומצד שני מה עלינו לשמוט מחיינו? מה כבר לא רלוונטי ומיותר? מה כבר הפסיק לשרת אותנו לתועלתנו הגבוהה?

מתוך ספרי: "פרשת דרכים"- כלים לחיים על פי פרשת השבוע.

(בהר בחוקותי תשפ"א)