הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
בימי שפוט השופטים ניצב עם ישראל בפני משבר כפול והדבר בא לידי ביטוי בכפל המילים: "ויהי" שפותחות את מגילת רות: "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ", וכלל הוא: "אין 'ויהי' אלא לשון צער" (ב"ר מג, ג). המשבר הראשון היה "רעבון של תורה", ואילו השני: הרעב ללחם (רות רבה, ז). שני המשברים באו לידי מיצוי באישיותו של אלימלך שהיה "מגדולי המדינה" ו"שופט בשופטים", ולכן אמור היה לטפל בשני התחומים, אלא שהוא אכזב קשות, ובחר לדאוג רק לעצמו ולמשפחתו.
באשר למשבר הפיזי-הכלכלי, כשהגיעו שנות הרעב חשש אלימלך שכל ישראל יתדפקו על פתחו בבקשת עזרה, "מה עשה עמד וברח מפניהם". (רו"ר א, ד). באשר למשבר הרוחני אלימלך היה מסוגל "להזהיר לחטאים לשוב", אולם הוא "לא טרח עצמו בעסקי ציבור" (תנחומא שמיני ט). "גדול הדור היה והיה יכולת בידו למחות ולא מיחה", וכאשר "ראה שהדין בא לעולם, מיד ברח" (זוהר חדש עז). אלימלך קרא נכון את המפה, זיהה את המשברים, אך לא עשה דבר לתיקונם.
חז"ל סבורים שהופעת אישיות כאבימלך היוותה סימפטום להלכי הרוח של התקופה, וכי הציבור באותה עת היה ראוי להנהגה קלוקלת שכזו. חכמים אומרים על המילים "שפוט השופטים": "אוי לו לדור ששופט את שופטיו, ואוי לו לדור ששופטיו צריכים להישפט" (רו"ר א). המגילה משקפת, אפוא, הידרדרות שמתרחשת כשמתהווה חוסר אמון של העם בהנהגה, וכשנוצרת אווירה של זלזול הדדי בין העם למנהיגיו ובין המנהיגים לעמם.
אולם המסר של מגילת רות אינו מסתכם בכך. המגילה מביאה אתה בשורה גדולה: אסור להתייאש. כשם שישנן נפילות כך ישנן עליות, וכדברי ר' נחמן: "אם תאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן". התיקון מורגש במציאות החברתית והכלכלית אליה חוזרות נעמי ורות. הבצורת והרעב פסקו זה מכבר, וידיהם של עובדי האדמה עמוסות עבודה. העיר בית לחם ההומה מקבלת אותן בחיבה, ובשדות מקיימים את מצוות התורה ושוררת בהן אווירה טובה. דברי הברכה של "כל העם אשר בשער" אל בועז הנושא את רות לאישה, ודברי הנחמה והעידוד של הנשים אל נעמי בסיום המגילה, משקפים אקלים חברתי של אחווה ותקווה.
כיצד התרחש השינוי? ייתכן שהוא נבע מעלייתה של מנהיגות אחרת שנתנה דוגמא אישית חיובית. בעז, הוא השופט אבצן, לדעת חז"ל, גדול הדור היה, והוא נושא בעול עם הקוצרים בשדה, ישן שם בגורן, נותן מתנות עניים, אהוד על הציבור וגואל את האלמנה הנכריה והענייה כשהוא נושא אותה לאישה. בועז איננו מוכיח בשער, ולכן הוא לא מותח ביקורת על קרוב המשפחה שלא רצה לגאול את רות. דרכו היא לדבוק במידת האמת (רו"ר ז), לשאול שלום כל אדם בשם (ברכות נד, א), להראות דוגמא אישית חיובית ולגלות אכפתיות ואחריות.
אולם לא צריך להיות גדול הדור כדי לחולל שינוי גדול. גם האיש מן השורה, וגם אישה מואביה הרחוקה מכל שררה מסוגלת לחולל שינוי לטובה. אלמנה צעירה ועניה, שייחוסה נעוץ באומה פסולה, הגיעה לבית לחם יהודה. היא הייתה זרה ונוכריה, אך הוציאה מאנשים את הנקודה הטובה, וזו בדיוק הנקודה ממנה צומחת המלכות בישראל. נקודת המוצא של מלכות יהודה בבת לוט השוכבת עם אביה, בתמר השוכבת עם חמיה, ובמואבים כפויי טובה. אולם מעז יצא מתוק וממרירות יצאה רות שהפכה להיות אימה של מלכות. דומה שאין דוגמא מאלפת מזו לכוחו של כל אדם לחולל שינוי בעולם, כשהוא חרוץ ונחרץ, ומגלה אחריות ונאמנות. הסוף האופטימי של מגילת רות מלמד כי אנשים קטנים מסוגלים לבצע שינויים גדולים, ולהביא גאולה לעולם.
(במדבר תשפ"א)
