"יפה הוא המדבר… אמר הנסיך הקטן, תמיד אהבתי את המדבר, אתה יושב לך על גבעת חול ואינך רואה דבר ואינך שומע דבר ואף על פי כן משהו קורן ומאיר בדממה… סוד קסמו של המדבר, הוא שהוא טומן בחובו אי שם מקור מים חיים…."
(מתוך: "הנסיך הקטן"/ אנטואן דה סנט אכזיפרי).
התורה שלנו אכן נמשלה למקור מים חיים.
אנו מתחילים לקרוא את חומש במדבר. חכמים תיקנו שפרשת במדבר תמיד תיקרא בשבת שלפני חג השבועות. ספר במדבר מדגיש בשמו את העיקר שאותו הוא בא לתאר: המסע בן ארבעים השנים של בני ישראל במדבר, שאחד מרגעי השיא הגדולים ביותר שלו, היה קבלת התורה בהר סיני, האירוע שאותו אנו מציינים בשבועות.
קשה שלא לתהות על הבחירה לקבל את התורה דווקא במדבר.
אסוציאטיבית, המדבר נקשר במוחנו עם שיממון, תוהו, ריק, אולי גם עם שקט ושלווה עבור חלק מהאנשים אך עבור החלק האחר – פחד להיפגש עם עצמם.
לעיתים מדובר בסגנונות שונים של אנשים ולעיתים בחלקים השונים המרכיבים את אישיותנו.
יש הסברים רבים לסיבה שבגללה התורה ניתנה במדבר.
נזכיר את הסיבה הפשוטה והבסיסית:
המדבר הוא מרחב החיים הפשוטים והנקיים, ללא קדושה מאורגנת ומובנית.
המדבר הוא מקום שומם ולא מעובד על ידי בני אדם. הוא מהווה רקע מושלם להקשבה שלנו לדיבור של ה' אלינו.
אנו מכוונים את עצמנו לתדר הרצוי ומנטרלים את רעשי הרקע. הקליטה הצלולה ביותר היא כשאנו באים נקיים מרעשים ומוכנים לקבל את התורה.
(במדבר תשפ"א)