מעלת החיילים הפשוטים

פרשת "נשא" מציבה לנגד עיננו שני סוגים של בעלי תפקידים: הלוויים והנשיאים. פתיחת הפרשה מתארת בהרחבה את המפקד של משפחות בני לוי ואת תפקידיהם של הלוויים למשפחותיהם. בני לוי נבחרו לתפקידם באופן קולקטיבי ובדרך של העברת התפקיד מאב לבן, בלי הבחנה בדבר טיבו האישיות של כל אחד מהם ותכונותיו. הלוויים באו לעבוד: "לעבוד ולמשא". הם היו אחראים על עבודות הפירוק וההרכבה של המשכן, ונשאו את כל כלי המשכן וחלקיו במסעות בני ישראל במדבר. עבודת הקודש לה הם נבחרו הייתה עבודה פיזית וקשה, כאשר באותה עת כל שאר העם היה חופשי במדבר ממשימות עבודה כלשהן. הייתה זו עבודה טכנית ללא כל מעוף ויצירתיות, פעילות רוטינית שדרשה מהם למלא בדיוק רב את מה שהצטוו.

הלוויים של תקופת המדבר לא היו מנהיגים ולא ספונים באוהלה של תורה, אלא התמקדו בעבודות שירות. אחרי שהם הוכיחו את עצמם במסירותם ובנאמנותם לעבודת הקודש, הם זכו בהמשך הדרך לקידום ולשדרוג, והפכו מחיילים פשוטים המבצעים עבודות רס"ר, לקצינים זוטרים בצבא ה' שתורמים לעם מבחינה רוחנית. בבית המקדש הם שימשו שוערים ומשוררים, וחשוב עוד יותר: מעת שנכנסו בני ישראל לארץ, היו בני לוי למורי הוראה ומחנכים למקצועות הקודש ברחבי ישראל. משה רבנו בירך אותם לפני מותו: "וּלְלֵוִי אָמַר… יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ח).

בסיום הפרשה אנו קוראים בפירוט רב על הנשיאים, שהיו מנהיגי הציבור בעם ישראל, והם מייצגים את ההפך מהלוויים. ראשית, הם לא נבחרו בצורה קולקטיבית ותפקידם לא עבר בירושה, אלא התמנו בזכות עצמם. לדברי חז"ל, הנשיאים היו שוטרי בני ישראל שהוכו במצרים, והם עלו לגדולה מפני שריחמו והגנו על אחיהם העובדים עבודת פרך (רש"י לבמדבר ז, ב). שנית, שלא כלוויים, שמעלתם הייתה בכך שעשו בקביעות ובהתמדה בדיוק מה שהצטוו, הנשיאים היו בעלי יוזמה אישית. הדבר בולט מאוד בתרומות הנשיאים לחנוכת המשכן, שמופיעה בפרשתנו באריכות ובפירוט רב, ונבעה מיוזמתם ורצונם האישי, בלי כל ציווי מגבוה.

ברם, בפעולות הבאות מיוזמה אישית יש מעלה ויתרון, אך גלומים בהן גם סכנה וחיסרון, שהרי יוזמות אישיות אינן תמיד טובות וראויות. לפיכך, בעוד הלוויים השתדרגו ועלו בהמשך דרכם, מעמד הנשיאים הלך וירד. איננו פוגשים עוד את הנשיאים שמוזכרים בפרשה. בהמשך הדרך במדבר, אנו מוצאים דמויות שהיו "נשיאי עדה" כשהם חוטאים בחטא החמור של המרגלים. לאחר מכן יופיע זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני, כשהוא מחטיא את עם ישראל, ומקיים יחסים עם כזבי, בת נשיא מדיין.  מעת הכניסה לארץ מעמד הנשיאים נמוג ונעלם, כאשר יהושע, ואחריו הזקנים והשופטים, הם שמנהיגים את ישראל. הנשיאים כמו נשיאים ברוח התפוגגו והתפזרו.

מאז ועד היום, אפשר לראות כיצד אישים בעלי כריזמה, מעוף ויוזמה מסוגלים במקרים רבים לעשות גדולות ונצורות, אך במקרים אחרים לגרום לבעיות ולכישלונות. ויש אשר מנהיגי הציבור יעשו חייל בתחילת דרכם, ינהיגו היטב ואף יהיו עתירי זכויות, אך בהמשך דרכם, ולעיתים דווקא בגין הצלחתם, הם עלולים למעוד ולשגות, להישחק ולהישחת ולרדת ממעלתם.

יש קשר מעניין בין הלוויים שפותחים את הפרשה לנשיאים שבסיומה. הנשיאים הביאו את מתנותיהם למשכן על שש עגלות. מה עשו בעגלות האלה? התורה אומרת: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם". אפשר לראות בהעברת העגלות הזו מעין העברת המקל מהנשיאים ללוויים. הנשיאים הביאו אותן ועל כך הגיע להם כל הכבוד, אולם עכשיו יתכבדו ויעבירו אותן ללוויים, שהם אלה שימשיכו לשאת בעול העשייה היומיומית, הם אלה שימשכו את העגלה קדימה במרוצת הדורות.

ההיסטוריה אכן הוכיחה את כוחם של האנשים הפשוטים, שהם ממשיכי דרכם של הלוויים הנושאים בנטל עבודת ה' ושירות הציבור מתוך ציות ובלא ציוץ. הדוגמה המופלאה שממחישה זאת היא שבתקופות של גזרות, כגון בתקופת האינקוויזיציה בספרד, דווקא האנשים הפשוטים עמדו בניסיונות הקשים בלא היסוס, ומסרו נפשם על קידוש השם, בעוד בשכבה המשכילה היו רבים שחיפשו דרכים עקלקלות כדי לחמוק מכך.

בחסידות העלו על נס את מעלת היהודים הפשוטים ואמרו שיש בהם מסירות נפש יותר מאשר אצל בני תורה. והבעש"ט אמר כי "בביאת המשיח תתגלה מעלת הפשיטות והתמימות שיש בעבודתם", ולדברי הרבי הריי"ץ מלובביץ "כשמגיעה שעת מבחן, החיילים הפשוטים יוצאים לקרב ומנצחים".

גם בזמננו אפשר לראות פעמים רבות כיצד דווקא האנשים מן השורה עושים מלאכתם והתנדבותם בכנות ובלי התחכמות, ושומרים על יציבות והמשכיות. הם פועלים לקידום החברה, הצבא והמדינה ומפיחים תקווה אף יותר ממנהיגי האומה. הם עמודי התווך של עם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה.