בשבח הבורגנות

כי למה לא בעצם לשאוף אל הנשגב, להיות משוחרר מכל כבלים חברתיים, לחיות חיים של טביעה באינסוף, של התבוננות פנימית, של עומק ושל רוח.

בלי מחוייבויות משפחתיות מעיקות, בלי 'איפה אתם בליל הסדר', בלי משכנתא.

רק אדם ואלוקיו, והאמת הפנימית שלו. רוחניות טהורה על אי בודד.

קשה כל כך לחתור אל האמת כשצריך להתפשר כל הזמן: להתחשב ברצונות של המשפחה, בלחצים של החברה, בתביעות הפרנסה.

תמיד היו כאלה. מיסטיקנים אפופי סוד, מתבודדים במדבר, נזירים פרושים.

דתות רבות הבינו את הצורך האנושי הזה. ראו בו כורח, מעלה, המלצה. לעיתים ליחידי סגולה לעיתים לרבים. אנשי כת מדבר יהודה שחיו במדבר, פרושים מנשים. נזירים וכמרים בנצרות הקתולית. בבודהיזם. מי יותר ומי פחות, שאפו לצמצום המגע בחומר, ובחברה האנושית – המוטה כל כך.

ביהדות לא. אין ביהדות נזירים פרושים ומתבודדים.

המושג נזיר המובא בפרשת נשוא מצומצם עד מאוד. לנזיר אסור לשתות יין, והוא מגדל את שערו. וזהו.

גם זה לתקופה מוגבלת, בסופה יביא קרבן חטאת. כי הוא אולי זקוק להרגיש לזמן מסויים ניתוק ושונות מרצף החיים, אבל זו לא דרך אידאלית ומומלצת לחיים שלמים. בוודאי ובוודאי שלא פרישות מנישואים ולא אי בודד.

הוא מחוייב, כמו כל יהודי אחר, להינשא, להביא ילדים לעולם, להיות חלק ממשפחה, להצטרף למניין, לחיות בקהילה.

יש משהו קוסם בניתוק מכל אלה. אבל הניתוק הזה הוא גם בריחה מאחריות.

קשרי משפחה וקהילה כרוכים באחריות. מצוות האב על הבן. מצוות הבן על האב. חובת הגבר לאשתו. חובות האישה לבעלה.

כיבוד הורים, מזונות הילדים, ביקור חולים, הכנסת כלה, חובות שמייצרים רשת של ערבות הדדית, של תמיכה במי שזקוקים לנו, שהרשת הזו מבטיחה את קיומם בכבוד.

לרצות להינתק מהרשת הזו זו פריבילגיה של חזקים שיכולים בלעדיה, המשאירה מאחור את מי שלא.

פרשת נשוא מלמדת אותנו שיש מקום לרצון לשאוף יותר, לשאוף גבוה, להתנתק קצת מההויה הרגילה, לפלס לנו נתיב רוחני משלנו בעולם.

אבל שיש גבולות ברורים מאוד לניתוק הזה. הניתוק הזה, אסור לו שיפגע בחובות הבסיסיים ביותר של האדם, ובהיותו לעולם יצור חברתי, שהמשפחה היא הגרעין היסודי והבסיסי ביותר שלו, המבטיחה את המשך הקיום של היחיד, החברה העולם.

היהדות, כך מסתבר, מאמינה בקיום הבורגני, ובאתגרים שדווקא הוא מציב לנו: רוחניות בתוך הסדר החברתי, ולא מחוצה לו.

(נשא תשפ"א)