מרדכי גרנביץ
סיפרו פעם על המשגיח המיתולוגי של ישיבת מיר, רבי ירוחם ליבוביץ שיום פטירתו השבת, שפעם עלה לרכבת, ואז הוא שם לב שכפפה אחת נפלה מידו, ממש לפני העלייה לקרון הדחוס. נו, כבר אי אפשר לרדת למטה, ושנייה לפני שהקרון נסגר הוא מוריד את הכפפה השנייה ומעיף אותה לרציף. אחד התלמידים שאל אותו – 'מה היה פה עכשיו?', ור' ירוחם ענה לו שהוא ממילא כבר לא יוכל להשתמש בכפפה הבודדת, אבל לפחות זה שימצא אותה – ימצא זוג, ויוכל להתחמם בחורף הקר… (מופיע באתר "דרשו"). הסיפור הזה ממש חימם את לבי. זו רגישות של שבריר שניה, ולא מול מישהו שעומד מולך, אלא מול הלא נודע…
***
מוכר ספרים היה בירושלים, היה מציע מרכולתו בדמות ספרי יד שניה וספרים נדירים. חביב הוא על חוקרים וסופרים אשר לדפי ספר ישן ומצהיב תאוות נפשם.
"האיש המתוק", כך מכנה ש"י עגנון את החסיד ר' שמואל מאיר אנשין, שהשבוע ימלאו שישים שנה להסתלקותו. "תמימות שהיתה בו ליבבה את תנועותיו והרגישה את לבי", מעיד עגנון ביצירתו "השיר אשר הושר".
ר' שמואל מאיר זה, יוצא בשלב מסויים בחייו למסע מלא צימאון ותשוקה בחיפוש נוקב אחר אמת ומשמעות. הוא חוצה גבולות ומבקר בקהילות שונות, ואינו מוצא מנוח לנפשו עד שהוא פוגש בכתבי רבי נחמן מברסלב ושם הוא חש כי זה מה שחיפש. ואז, הוא מבקש לעלות לארץ ישראל. בנדודים מלאי געגוע הוא מגיע לעיר הנמל טריאסטי שבאיטליה, אלא שבשלב זה כבר אין פרוטה בכיסו. מידי יום הוא הולך לנמל לצפות בכיליון עיניים בספינות המפליגות לארץ ישראל, כשהוא דומע מכיסופים ומגעגוע. לפחות הוא רואה את הדרך לארץ…
ומה עלה בגורלו? אברהם מאיר הברמן, שנמנה על חבורת החוקרים והסופרים של שכונת רחביה בירושלים וידיד קרוב לעגנון, מגולל בספרו 'מסכת סופרים וספרות' את המעשה כפי ששמע אותו מר' שמואל מאיר אנשין: בשיטוטיו בנמל באיטליה, ניגש אליו יום אחד אדם זר ושואל מה מעשיו בנמל מידי יום. הוא מסביר לו בעיניים דומעות שאין בידו כסף בכדי לנסוע לארץ ישראל אבל הוא לפחות מגיע עד לים שדרכו נוסעים… האיש שולף סכום כסף, ומבקש ממנו לקנות כרטיס נסיעה. כשר' שמואל מאיר שואל לשמו האיש אינו מנדב פרטים, 'למה זה תשאל לשמי?'… הוא מספר שיש לו אם זקנה בירושלים, המגיעה מידי יום לכותל המערבי, "כולם מכירים אותה שם", ו"אליה תוכל להחזיר את הכסף שאני נותן לך".
משהגיע ר' שמואל מאיר סוף סוף לירושלים חיפש ושאל רבות אחרי האשה הזקנה המגיעה לכותל מידי יום, אולם אף אחד לא הכירה ולא ידע על מי מדובר, ויהי הדבר לפלא…
***
ישנה מודעות גדולה כיום לתכנון צעדים, לבנית מודלים בכל תחום כמעט בו האדם חפץ להתקדם. האופציות השונות נלקחות בחשבון, האפשרויות וגם המגבלות. האדם לומד מראש את עשרות הצעדים שעליו לעשות בדרך אל המטרה שסימן לעצמו. בגשמיות, ברוחניות, בביזנס, או בעבודת המידות, בלימוד תורה, ובהכשרה מקצועית. מעלה גדולה יש באפשרות לתכנן מראש, להביא בחשבון את היכולות, ולהיערך אל הבאות.
וישנם בחיים מצבים, בהם ערפל גדול מכסה את הכל, האדם אינו יודע דבר מלבד האחיזה בעצם הרצון שלו, הכל נראה חסום ותקוע, ובלתי ניתן לתכנון.
שם הוא עלול למצוא את עצמו מרים ידיים, נכנע ושוקע בשטף ובצורך לשרוד. שם במקום הזה, אם געגוע כן בוער בקרבו, הרי שיכול הוא להתמקד בצעד האחד, הבודד, זה שביכולתו ובכוחו לעשות עדיין. בלי תוצאות או מדדים. אותו צעד יחידי, שאחריו הכל חשוך ולא ידוע. הן זוהי בדיוק אותה הכפפה שנזרקת מן הקרון, כפפה שכולה מידות נאצלות ורגישות לאחר, הן זוהי אותה הליכה יום יומית אל החוף באיטליה, הליכה שאין לה שום עתיד הגיוני, ואם תרצו, זוהי אותה שלהבת שנצטווינו עליה, עד שתהא עולה מאליה.
(בהעלותך תשפ"א)
