ישנם שני סוגי אנשים.
יש את אלו שתמיד מסבירים למה המשימה בלתי אפשרית, למה הקושי גדול מדי, למה זה 'גדול עלינו', למה עכשיו זה לא העיתוי המתאים, למה זה לא ריאלי, למה על פי התחזיות-הטבלאות-דוחות האקסל והקוראות בקפה אין שום היתכנות להצלחה, וגם כל המומחים והפרשנים אומרים שזה לא מעשי ולא יצליח וחבל על הכסף, הזמן והמאמץ, וכן הלאה הסברים, נימוקים ותירוצים למה לא כדאי בכלל להתחיל עם העניין הזה.
ויש כאלו שהם בדיוק הפוך. גם הם רואים את התחזיות והדוחות, גם הם שומעים את הפרשנים והמומחים, גם הם מבינים את הקושי והאתגר, גם הם יודעים לעשות חשבונות של סיכוי מול סיכון, גם הם מחוברים לריאליה, ומבינים את המורכבות שבעיתוי- ואף על פי כן ואחרי הכל- הם מסתערים על המשימה, האתגר רק מחזק אותם, הקושי רק מחשל אותם, והאמונה שלהם בעצמם ובהצלחה שתבוא רק מעצימה אותם.
זה לא רק עניין של פסימיים מול אופטימיים. זה עניין של תפיסת החיים והאתגרים שבהם, הגשמת החזון והצעידה אל היעד, הביטחון העצמי, הביטחון ביכולתי להצליח והביטחון בצדקת הדרך. זו האמונה שיש דברים נשגבים וגדולים שהם מעל ומעבר לשיקולי הריאליה, הכאן והעכשיו, ואף מעבר לעצות ולדעות המומחים.
כך זה קרה לפני כ- 3300 שנה לערך במדבר. עשרה נשיאי שבטים חזרו מסיור הכנה בארץ המובטחת עם מסקנה חד-משמעית, מגובה בנתונים ברורים- 'לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת'. נקודה. סימן קריאה. היו להם הסברים, דוגמאות, משלים ונמשלים, חוות דעת מקצועיות ומשפטיות, סקרי דעת קהל, וטבלאות אקסל- הכל התלכד ביחד למסקנה חד-משמעית וברורה אותה הם אמרו לרבבות רבבות העם העייף במדבר- 'לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת'.
מולם עמדו שני נשיאים בלבד. בספירת קולות בקלפיות התוצאה הייתה 12 כנגד 2. התוצאה ברורה וחד-משמעית.
למרות זאת, בלי לגמגם ולמצמץ הם אמרו שתי מילים מלאות חזון, עוז, אמונה ועצמה– 'עָלֹה נַעֲלֶה'. גם הם היו בסיור המקדים, גם הם ראו בדיוק את מה שראו העשרה האחרים, גם הם שמעו את המומחים והפרשנים ואת חוות הדעת המלומדות והמנומקות, גם הם ראו את צבאות האוייב ואת מערכות הנשק המשוכללות שלהם, וגם הם ידעו לעשות חשבון כמה זה מעטים מול רבים. ואחרי כל זה, ומול דעת הקהל והסקרים, הם בחרו לדבוק באמונתם ולהישמע לקול מצפונם, לנסוך רוח אופטימית של גבורה בעם ולומר שתי מילים שהפכו למותג יהודי במשך אלפי שנים מאז- 'עָלֹה נַעֲלֶה'.
גם בן גוריון ב-1948 עמד בסיטואציה דומה. כמעט כולם אמרו לו והתחננו בפניו- 'רד מהעניין', והסבירו שוב ושוב למה זה לא נכון ולא ריאלי, ולא הגיוני ולא בטוח להכריז בדיוק עכשיו על הקמת המדינה. אין לנו תמיכה בארץ ובעולם, והאויבים מאיימים, ואנחנו עוד לא בשלים ועוד לא מוכנים למדינה, ועוד כהנה הסברים ונימוקים. ובן גוריון, זה שטבע את המשפט המקסים- 'בארץ ישראל מי שלא מאמין בניסים הוא לא מציאותי', כנגד כל אלו שזעקו ואמרו- אל תכריז על הקמת המדינה 'כי לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת', עמד הזקן ואמר – עָלֹה נַעֲלֶה, ומאז השאר היסטוריה.
בימים ההם וגם בזמן הזה. הבחירה בידי כל אדם היא לאיזו קבוצה הוא רוצה להשתייך. ומההחלטה הזו- נקודת הזינוק לחיים כולם.
(שלח לך תשפ"א)