הענק והגמד – מה חושבים האויבים?

פרשת שלח לך עוסקת, בעיקרה, בחטאם של המרגלים. הם שבים מארץ ישראל וזורעים ייאוש בעם, באומרם שהארץ "ארץ אוכלת יושביה". משה מצייד את המרגלים בהוראות ובשאלות מפורשות. שתיים מן השאלות הופנו לארץ ושתיים לעם ולערים. משה הניח כי ביחס לארץ התשובות תהיינה חיוביות, וביחס לעם ולערים תתקבלנה תשובות קשות. כדי שלא ייפול מורך בלב העם, סידר משה את השאלות כך שהתשובות הקשות תהיינה מובלעות בין התשובות הטובות. אלא שהמרגלים שיבשו את הסדר. את השאלות על טוב הארץ, ריכזו המרגלים בתחילת דבריהם. רק שש מלים בלבד דברו המרגלים בשבח הארץ, "זבת חלב ודבש היא – וזה פריה". הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" – שימש גם כינוי לארץ…מצרים! בדברי דתן ואבירם, "למה העליתנו מארץ זבת חלב ודבש (ארץ מצרים) – להמיתנו במדבר" (שם, ט"ז, י"ג).

את העם היושב בה הם מתארים "…אנְשֵׁי מִדֹות וְּשָם רָאִינּו, אֶת הַנּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנּפִלִים, וַנְּהִי בְּעֵינֵינּו כַחֲגָבִים וְּכֵן הָיִינּו בְּעֵינֵיהֶם" (שם, י"ג ל"ב-ל"ג). רש"י מפרש שאנשי מידות הם "גדולים וגבוהים". האם התכוונו המרגלים לאחימן, ששי ותלמי "ילידי הענק" (שם, כ"ב), שלושת האחים המגודלים, אשר הטילו את חיתתם על המרגלים עד כי חזרו על כך לא פחות משלוש פעמים לאורך דיווחם?! ייתכן. הרמב"ן התייחס לסתירה העולה בפסוק, אם הארץ אוכלת יושביה, כיצד יש בה אנשים גדולים וגבוהים? ארץ ענייה שיושביה מזי רעב, ואנשיה ענקים, הייתכן? ומסביר הרמב"ן שדיבת המרגלים הייתה בכך שאמרו ש"הארץ ההיא חזקת האוויר כבדת הטבע, ומימיה ופירותיה עבים וכבדים", כך שאנשים בינוניים לא ישרדו בה.

גובה האדם או קומתו מושפע על ידי הגנים שלו. גורם נוסף המשפיע על גובהם של בני אדם הוא התזונה שלהם. מחקר חדש בו השתתפו 162 זוגות תאומים מצא כי אף שלגנטיקה יש השפעה מהותית על גובהו של האדם, השפעתה של הסביבה עצומה.

המפגש עם הענק הוא הזדמנות לא רק לתיאור של האויב אתו יצטרכו להתמודד, אלא גם לרפלקסיה של המרגלים עצמם. הם כוללים בתיאור שלהם גם את יחסי הכוחות כפי שהם רואים אותם מנקודת מבטם ה"חגבית", אבל גם מנקודת המבט המשוערת של הענקים עצמם.

בשעתו סופר כי אחד הנהגים במטה אוגדה צבאית נהג להתרברב כי הוא מוזמן תדיר לדיוני המטה המכריעים והאלוף אף מפציר בו להשמיע דעתו על המבצע המתוכנן, ואמר לכל ידידיו כי בלי הרעיונות שלו, לא יוצאת לפועל שום תכנית מבצעית. לימים הודה האלוף כי אכן הוא מזמין אותו לדיונים, אך כדי לדעת איך עובד הראש של האויב. חז"ל דרשו את הפסוק "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". "אמר רב משרשיא, מרגלים, שקרי הוו (הם היו שקרנים). תפסנו אותם "על חם" בשקריותם. "בשלמא "ונהי בעינינו כחגבים, לחיי! אלא וכן היינו בעיניהם", מנאט הוו ידעי? (מנין להם שכך חשבו הכנענים?). הם באמת לא יכלו לדעת זאת, התלמוד ממשיך ואומר, (בתרגום לעברית: כשאנשי המקום אכלו את סעודת האבלים, הם היו אוכלים תחת העצים – וכשהמרגלים היו רואים אותם, היו מטפסים על העצים והיו שומעים את אנשי המקום אומרים, ראינו אנשים הדומים לחגבים) (סוטה ל"ה ע"א). כך ידעו שהם דומים לחגבים בעיניי הכנענים.

הפוסקים דנו בהלכות רבות שהסיבות שניתנו להם בעבר אינן תואמות את המציאות שלאחר מכן. בחלק מהמקרים הכריעו כי ההלכה תשתנה בעקבות ההכרה במציאות השונה. בדרך כלל מכנים הפוסקים מצבים אלו בשם נשתנו הטבעים. בעל הצל"ח (ר' יחזקאל לנדא, רבה של פראג) הסתמך על שיקולים אלו בפסיקת הלכה. בשלב מסוים נתעוררה בעיה חריפה, החלו לשים לב שהחישוב על פי מידות האורך יוצא גדול בהרבה – למעשה, כפול – מן החישוב על פי מידות הנפח. הצל"ח הציע שתי הצעות, או שהאגודלים גדלו, או שהביצים קטנו. כך הוא מנמק את הכרעתו בספק זה, "וידוע שהדורות הולכים ומתמעטים, ואי אפשר שהאגודל שלנו גדול יותר מהאגודלים שהיו בימי חכמי הש"ס, ועל כורחך הביצים בזמננו נתמעטו" (צל"ח פסחים קט"ז). התפישה של "הדורות הולכים ומתמעטים" שימשה בידי הצל"ח כשיקול בהכרעת הלכה למעשה בנושא שיעורי תורה. ר' ישעיהו די-טראני, קבע שביכולתנו לחלוק על חכמים מדורות קודמים, אף שבאופן אישי הם חכמים יותר מאתנו, משום שאנחנו "ננסים רכובים על צווארי הענקים" (שו"ת הרי"ד, סי' ס"ב). תפישתו מדגישה את הצטברות הידע. אמנם מבחינה אישית הראשונים גדולים וחכמים יותר מן האחרונים, אך הידע מצטבר, וכיום מה שהשיגו הראשונים בעמלם הוא נקודת המוצא שלנו.

(שלח לך תשפ"א)