מרדכי גרנביץ
תתארו לכם אדם שממש לא מתעניין באשתו. אין לו מושג מה עובר עליה וזה גם לא מאד מסקרן אותו, הרבה יותר מעניין לו בעבודה או עם החבר'ה
יש לי הזכות ללמוד כל שבוע עם חבורה מדהימה. אינני מחבב לקטלג אנשים מגזרית, אבל כדי להסביר את הרקע, השיעור מתקיים במרכז של יוצאים בשאלה. יש יתרון גדול בלימוד שבו דברים לא מתקבלים אוטומטית כמובן מאליו, אתה צריך להתמודד עם שאלות טובות, שלא תמיד נשאלות כשהכל מתקבל כקדוש, וזה מביא לחשיבה רעננה ומחודשת.
קראנו סיפור של ר' נחמן שעוסק בחיפוש אחר נסיכה אבודה. אחרי שנים של חיפוש, כשסוף סוף המשנה למלך מוצא איפה היא שבויה ורוצה להבריח אותה משם, היא אומרת לו שיישב שנה ורק יתגעגע אליה, אחר כך הוא יוכל לחלץ אותה. נו, רצון, וגעגועים, אלו נושאים חשובים בחיים. הרי זה הדלק של בן אנוש בכל תחום. רוחני או עסקי. כל יעד שאתה מתכוון לכבוש, הדרך לשם עוברת דרך רצון בוער. אחלה נושא לשיעור, נכון?
אבל אז מישהו שאל, "נו, ומה הלאה? כל החיים רק נרצה, ונחפש, ונשתוקק? בסוף הקטע זה להגיע אל היעד, לא? מה הסיפור של הנסיכה הזאת?".
ואז, התחדדה לי נקודה הרבה יותר מהותית בהקשר הזה של רצון. אנחנו חושבים שרצון זה דבר נצרך כדי להשיג משהו. אבל האמת היא, שהדבר שהכי חשוב להשיג זה את הרצון. ניקח לדוגמא את הסיפור של זוגיות. אדם רוצה מאד קשר זוגי, ואז סוף סוף זה קורה. הוא יכול לסמן וי על המטרה ולהמשיך הלאה? תתארו לכם אדם שממש לא מתעניין באשתו. אין לו מושג מה עובר עליה וזה גם לא מאד מסקרן אותו, הרבה יותר מעניין לו בעבודה או עם החבר'ה. הוא עושה הכל "למהדרין", לפי הספר. אמרו לו שחשוב לקנות פרחים, אז הוא משקיע ושולח הביתה בכל שבוע זר יוקרתי מאד, עם הבצלצלים האלו למטה. הוא מגהץ מאתיים שקל וממשיך בעיסוקיו החשובים. זה באמת שווה משהו? הרי כשיש תשוקה ורצון שמזין את המערכת, גם פרח פשוט שקטפת בשדה ליד הבית יכול להמיס לבבות. וכשאין את זה, מה יעזור העיצוב המוקפד? יש מצב שבת הזוג שלך תהיה מוקפת בזרים אבל תרגיש בודדה נורא. (אני כותב בלשון זכר אבל ברור שזה שייך לכל המגדרים. כן?…).
הסיפור הוא הגעגוע. גם כשרוצים להיות הורים, אנחנו מבינים שלא מסמנים וי כשנולד הילד. עכשיו מתחילה עבודה מאוד רצינית של להיות הורים. לבטא רצון כל יום מחדש בתפקיד הזה, בנוכחות בשביל הילד. בעומק, ההבדל בין תפילה לתפילה, או בין זוגיות לזוגיות, או בכל מערכת יחסים באשר היא, ההבדל בין גן עדן לגיהינום, זה בשאלה הזאת- האם אני שם ברצון בוער, או שאיכשהו נקלעתי לשם ולא זוכר למה 'נרשמתי'. וכמובן, יש לאדם עבודה ממש בכל יום לבדוק איפה הרצון שלו נמצא, ולהתעורר ולהיזכר מה הוא רצה כשהוא הגיע לכאן, למרחב הזוגי או לעבודה או לתפילה… הרצון הוא לא כלי להשגת יעדים, הוא היעד הכי גדול, הוא התוכן הפנימי של כל מקום שאהיה בו.
חשבתי על האיסור להשתחוות על אבן משכית, הפוסקים אומרים שאם תשים מחצלת או בגד זה בסדר, אבל לא ישירות על האבן. אולי יש פה רמז למקום הנוקשה הזה שלא משתנה, שנותן אשליה שהכל יציב כבר. לא להשתחוות שם, לא להיתקע במצב כזה שכבר נוח להתרפק עליו. לזכור להתחדש ברצונות וגעגועים ובהבערת התשוקה מחדש.
(בהר תשפ"ב)
