שותפות לפשע

מדוע עוונו של השותף בשתיקתו לפשע חמור כל-כך?

"ונפש כי־תחטא ושמעה קול אלה, והוא עד או ראה או ידע, אם־לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה: א).

מי שנושא את עוונו, על פי הפסוק הזה, אינו רק החוטא, כי אם מי שיכול לתת עדות, ונמנע מלתת אותה, על אף השבועה המחייבת אותו.

מדרש ויק"ר ו, מנסה להבין מדוע, ומביא לשם כך פסוק מספר משלי, וסיפור: "ושמעה קול אלה. הה"ד (משלי כט): 'חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד', מעשה בשלטון אחד שהיה הורג את הקבלנין ומתיר את הגנבים (ועל פי נוסח אחר: מנגיד את הגנבים והורג את הקבלנין) והיו הכל מליזין עליו שאינו עושה כראוי".

בני המדינה מתפלאים על חומרת עונשם של הקבלנים – מזמיני העבודה מאת הגנבים, החמור משל הגנבים עצמם. השליט מנסה להמחיש להם את הסיבה לשיטתו: "מה עשה? הוציא כרוז במדינה ואמר: כל עמה לקומפון [שטח ציבורי]. מה עשה? הביא חולדות ונתן לפניהם מנות. והיו החולדות נוטלות את המנות, ומוליכין אותם לחורים. למחר הוציא כרוז ואמר: כל עמא לקומפון. הביא חולדות נתן לפניהן מנות, וסתם את החורים. והיו החולדות נוטלות את המנות ומוליכות אותן לחורין, ומוצאות אותן מסותמות, ומחזירות את המנות למקומן. לומר שאין הכל אלא מן הקבלנין…".

הגנבים בסיפור הם שכירים. לו לא היתה כתובת לסחורה הגנובה שלהם, היו מחזירים אותה, ממש כמו החולדות. אבל הקבלנים נושאים את עוונם, מכיוון שהם שותפים, ואפילו הגורמים לפשע.

מדוע עוונו של השותף בשתיקתו לפשע חמור כל-כך?

"מן המעשה מנין? ראובן גנב לשמעון ולוי ידע ביה [בו], א"ל אל תפרסמני, ואנא יהיב לך פלגא [ואני אתן לך חצי]. למחר נכנסו לבהכ"נ, ושמעו קול החזן מכריז: מאן [מי] גנב לשמעון? ולוי קאים תמן [ולוי יושב שם], הלא נתנה תורה איפופסין [פסק דין] והוא עד או ראה או ידע".

גם כאן מוצג העד כמי שיש לו אינטרס: הוא מרוויח משהו מן השתיקה שלו. לוי שמקבל את הצעתו של ראובן לחלוק בשלל, הופך בפועל לשותפו, וממילא – למי שראובן הגנב פעל בשליחותו.

זהו בדיוק מה שאומר הפסוק במשלי – מי ש"ישמע ולא יגיד" נחשב ל"חולק עם גנב". אלמלי דברי התורה, היה לוי יושב שאנן בבית הכנסת, וחושב שזה לא נוגע אליו, שהרי הוא לא גנב. דברי התורה המחייבים אותו לדבר, מבהירים ששמירה על שתיקה – היא שותפות לפשע. בחירה בשתיקה כאשר יש בידינו למנוע עוול ולעשות צדק באמצעות השמעת קול – היא עוון.

(ויקרא תשפ"ב)