ההבדל שבין מנהיגות נותנת ומנהיגות לוקחת

משה רבנו וקרח מייצגים שתי הנהגות הקיימות בעולם, האחת הנהגה נותנת והשנייה הנהגה לוקחת. משה רבנו היה מנהיג שהקב"ה בחר בו. הוא עצמו לא שש לקבל את התפקיד. סירובו לא היה מפני שברח מאתגרים. אדרבא כבר בתחילת דרכו, עוד בהיותו נסיך בבית פרעה, יצא אל אחיו להקל עליהם מסבלותם. ושם עמד לטובת הנזקק והחלש גם במחיר סיכון חייו.

ובאותה שעה מה עשה קרח? בשעה שאחיו נאנחו בעבדות מצרים הוא הלך לחפש ג'וב בבית פרעה, כמובא במדרש [במדב"ר יח טו]: "קרח היה ממונה לביתו של פרעה והיו בידיו מפתחות האוצרות שלו". ואחר כך כשיצאו ממצרים, בעוד משה רבנו מחפש את עצמות יוסף לקיים את צואתו של יוסף, חיפש קרח את אוצרותיו של יוסף: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלתה לקרח" [סנהדרין קי א]. קרח היה "איש לקיחה", ככתוב: "ויקח קרח", וכל עושרו בא לו לא מ"יגיע כפיו" אלא מכספם של אחרים. ומפני היותו איש "לקיחה" אינו מסתפק בממון אלא מבקש גם כבוד, ודוחף עצמו לקחת גם את ההנהגה, תוך נסיון להדיח כל מי שנדמה לו שעומד בדרכו אפילו אם הם משה ואהרן.

הנצי"ב (בהסכמתו לספר 'אהבת חסד' של ה'חפץ חיים') מסביר שמאז קין והבל התחלקה האנושות לנותנים וללוקחים. תכונת הלקיחה היא שלילית לא רק בחייו הפרטיים של האדם. ככל שהאדם הופך להיות לאיש ציבור ומנהיג עדה, התכונה הזאת מחמירה ומזיקה יותר, שאז הוא עלול לנצל לרעה את השלטון שבידו. כנגד הניצול הזה אמרה התורה לפי הנצי"ב: "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה'" [דברים י יב], שהדרישה ליראת ה' הזו מכוונת לראשי ישראל מנהיגי הציבור, "שמהם אין הקב"ה מבקש לא אהבה ודביקות ואפילו לא שמירת מצות עשה אלא רק יראה", ומנמק "באשר מי שהוא ראש (על הציבור) ועוסק בצרכי רבים עלול לבוא להנאת עצמו וכבודו במעשיהם, ולראות לטוב למי שחונף לו, ולהיפך למי שיגע בקצה כבודו יעלים עיניו מלראות בצר לו, או אף תמצא ידו להרע לו".

לפי הנצי"ב איש ציבור נבחן לא רק בפעולות שהוא עושה או בתורה שהוא מרביץ ברבים, אלא גם בכיצד הוא מתייחס אל אותם שאינם אומרי הן ואינם מחניפים לו, האם בגלל זה ירע להם. ולכן אין הקב"ה מבקש מהמנהיג אלא ליראה את ה', "ובכל שעה עליו לידע כי גבוה מעל גבוה וגו'… מי שהוא מנהיג וראש שיהא שקוע במחשבה תמיד לירא מה' הצופה על כל דרכי בני איש".

(קרח תשפ"א)\