מי בלע את עדת קרח – אדמה או דרקון?

מות קורח, דתן ואבירם מתואר כמוות שהיווה מופת ואות לכל העם על בחירת משה ועל טעותם של המורדים נגדו: "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה, וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'".

טענות קורח, דתן ואבירם הן טענות מקובלות כנגד מנהיגים. הרצון בשינוי, בתחלופה, בהענקת הזדמנות לאחרים להנהיג ולהביא את משנתם לידי ביטוי, הצורך ברענון שורות ההנהגה הם הלך רוח מתבקש. ולו מצד הידיעה שלא צריך נס כדי להיות האדם הנבחר  ושאין מדובר בסיפור אגדה. הרצון שההנהגה תהיה תלויה בכוח הרצון האנושי, במוטיבציה, ביכולת להוכיח מנהיגות ובהצעות פתרון למצבי מצוקה ואתגרים ציבוריים. לפיכך, משה זקוק להוכחה נחרצת ולמופת.

המלבי"ם תוהה האם הפליאה כה גדולה. האם העובדה שהארץ פערה את פיה לבלוע את החוטאים היתה נחרצת וחד-משמעית? וכך הוא כותב: "אולם איך היה המופת הזה דומה כבריאת יש מאין? והלא יקרה בכל עת שתפתח הארץ את פיה על ידי רעש הארץ ותבלע ערים ויושביהם". לכן, המלבי"ם מציע פירוש על גבול האגדה וכך מסביר: "למדנו כי ברא ה' בריאה חדשה בארץ שנעשה לה פה דומה כפה של בעל-חי שיש לו חיות והוא מתנענע ופותחו ברצונו ובולע אל תוכו ברצון וסוגר פיו אחר שבלע ומוריד הנבלע אל חדרי בטן, וכמו שברא ה' את פי האתון שיהיה בו כוח הדבור כן ברא את פי הארץ כפה של בעל-חיים שיש בו חיות ורצון, ותחילה שלחה את פיה ובלעה אל תוכה אהלי דתן ואבירם וכל אשר להם וירדו אל חדרי בטנה, ואח"ז האריכה את פיה ב' אלפים אמה עד מחנה לויה ובלעה את כל אשר לקרח, ואח"כ האריכה פיה עוד ב' אלפים אמה עד פתח אהל מועד ובלעה את קרח עצמו שנחרך בתוך כך מן האש והיו מן הבלועים והשרופים". המלבי"ם מסביר שלא מדובר בבולען או ברעידת אדמה, שהן תופעות טבע רגילות. אלא שהאדמה נדמתה כבעל חיים בעל לשון טורפת הנשלחת לכל עבר. והיא בלעה ספציפית את החוטאים על אף שכל אחד מהם היה במקום שונה: קורח במחנה לויה ואילו דתן ואבירם במחנה ישראל (מלבי"ם, טז, ל). כמובן, אין לנו דרך לבירור היסטורי של פרטי המאורע. אולם, מן הפרשה ברור שהחטא הגדול של קרח ועדתו היה בכוח פיהם ובחרצובות לשונם בהם איימו להעלים את משה ולגמד את פועלו תוך גדילתם על חשבונו. ראייתו של המלבי"ם את תמונת הדרקון עם הפה ולשונותיו הנשלחות לבלוע את המלעיזים משתלבת בהבנה שהעונש היווה שיקוף לחטא עצמו.

(קרח תשפ"א)