לא בוכים על מרים?

עם מותו של אהרן ירד אבל כבד על העם. אולם, בעוד שעל אהרון נאמר: "וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל", הרי שלאחר פטירתו של משה נאמר: "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה…". שני המנהיגים זכו לאבל לאומי אולם מילה אחת משנה את עוצמת האבלות על כל אחד מהם. ביחס לאהרון נאמר: "כל בית ישראל". וכבר שאלו על כך חז"ל: "ומפני מה לאהרן בכו כל ישראל ומשה לא בכו לו אלא מקצתם?". נציין שתי תשובות: הראשונה, שאהרון היה מקובל על כל חלקי העם מתוקף תפקידו כמגשר ומביא שלום בין אחד לשני. לעומתו משה, כיהן כדיין ונדרש להכריע בין שני צדדים, ומן הסתם היו שהתאכזבו וכעסו עליו בשל פסיקותיו. תשובה שנייה מתייחסת למראות שראו העם בעת שאהרון נפטר, שהיו קשים וגרמו לבכי רב ובלשון המדרש: "כשמת אהרן ירד משה ואלעזר מן ההר בוכים ומספידים ובגדיהם קרועים. מי לא יראה ויספוד כנגדם?! כשמת משה לפני מי היו בוכים?!". הטקס לאחר פטירת אהרון גרם לעם כולו לפרוץ בבכי. לעומתו, עם קבורת משה התעסק הקב"ה רחוק מעיניי העם.

בניגוד לאהרון ולמשה, לאחר פטירת מרים, אין כל תיאור מקראי אודות אבלות העם. וכך מתאר הכתוב את פטירתה: "וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם". שתיים מתוך חמש המילים המוקדשות למותה של מרים הן: "שם". מרים מתה בתחנה בדרך. בעוד שאהרון העפיל אל מותו הנשגב בהֹר ההר, מרים מתה "שם", ללא כל טקס מיוחד. הייתכן שכך נהגו ביחס למרים הנביאה שליוותה את ישראל בתחנות כל כך משמעותיות בחיי האומה?! בעל "כלי יקר" התייחס לנקודה זו (כ,ב):

"על צד העונש חסרו המים לפי שלא הספידוה כראוי, כי במשה ואהרן נאמר ויבכו אותם בני ישראל וכאן לא נאמר ויבכו אותה, ונאמר ותמת שם ותקבר שם, … ונשכחה כמת מלב ולא הרגישו בהעדרה כלל, על כן נחסרו להם המים, כדי שידעו למפרע שהבאר היה בזכות מרים".

ככל הנראה, מרים פעלה מאחורי הקלעים ופעולותיה לא היו ניכרות לכולם, כך שהסתלקותה מן העולם עברה ללא אבל לאומי מיוחד. אולם, לאחר מותה התרחשה תקלה חמורה באספקת המים מהבאר. מאותו הרגע הבין העם את החלל הגדול שנפער, ואת החיסרון הגדול שבהסתלקותה.

ישנם מנהיגי ציבור וקהילות, שפועלים רבות למען הציבור מאחורי הקלעים ופועלם לא נודע לציבור.  רק בעת הסתלקותם מן העולם או בעת התפטרותם מתפקידם, ניתן לחוש בחסרונם ועד כמה היו משמעותיים לציבור.

(חוקת תשפ"א)