ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)להתגרש- זה קשה, ולהתגרש כשאתה דתי- לעתים קשה אף יותר. גרושים דתיים מספרים ל"שבתון" על האתגרים והמורכבות שבלהיות גרוש ודתי וגם, תתפלאו, על היתרונות
גירושין זה דבר קשה וכואב. לפרק בית, משפחה, לטלטל את עולמם של ילדיך ושלך, להתמודד עם הפחד מה'לבד' ולנפץ את חלום המשפחה המושלמת- זה לא פשוט. על המורכבויות הרבות נערמים קשיים נוספים לגרושים הדתיים- כשהילדים נמצאים החוסר של בן הזוג צף שוב ושוב בטקסים ובמצוות, בשבתות ובבית הכנסת, לדוגמא, שם, מה לעשות, העזרות נפרדות וחלק מהילדים ייאלצו לשבת לבדם. וכשהגרושים לבד בבתיהם- הבדידות מורגשת עוד יותר לקראת השבת, אז עליהם למצוא סידור- היכן יאכלו את הסעודה, כשקשה יותר להגיע לפיתרון כשצריך להתארח לשבת שלמה בחלק מהמקרים. הגרושים חריגים יחסית בנוף המגזרי. הקהילה לעתים תומכת, לעתים מתרחקת, לעתים לא מודעת לקושי ובעיקר מבולבלת- באיזה צד לבחור, ואם.
"אחרי שהתגרשתי הרגשתי שינוי לרעה בהתייחסות אלי- היו מכרים, במיוחד גברים, שהפסיקו להגיד לי שלום. אנשים מהחברה הדתית מאוד חוששים שזה ידבק בהם"
הודיה, כיום בשנות הארבעים לחייה, התחתנה בגיל 23. לאחר 14 שנות נישואין וארבעה ילדים היא ובעלה (דאז) החליטו להתגרש: "גדלתי בבית דתי לאומי, משם קיבלתי ערכים של משפחה כערך עליון. כשהתחתנתי, לא תיארתי לעצמי שאתגרש אי פעם. בגלל שלימדו אותי עד כמה ערכי המשפחה חשובים וזה טבוע בי, וכמובן בגלל הילדים, אז גם ברגע שהרגשתי שאני לא יכולה יותר וצריכה להתגרש- נשארתי בנישואין יותר מדי זמן. בכל ההחלטות שלי החשבתי את הערך הזה הרבה יותר מדברים אחרים שהם היום לדעתי יותר חשובים, כמו הערך שלי כבן אדם".
הודיה מספרת על קשיים ממשיים בתהליך ויחס מנוכר של חלקים מהקהילה כלפיה: "גירושין זה דבר מאוד מורכב. ההתנהלות מאוד רגישה, גם השיחה עם הילדים, גם ההחלטות עם בן הזוג. הכל מתקיים מתוך המון חשש ופחד. בנוסף, לפני שהתגרשתי ומעט אחרי, גרתי בעיר דתית. הרגשתי מצד אחד שינוי לרעה בהתייחסות אלי- היו שכנים, מכרים, במיוחד גברים, שהפסיקו להגיד לי שלום. אני מתארת לעצמי שהם פחדו שאישה גרושה תשפיע עליהם, כי בתחושה שאני קיבלתי, אנשים מהחברה הדתית מאוד חוששים שזה ידבק בהם, שאם הם יתראו עם מישהי גרושה, אז או חס וחלילה צריך להיזהר שאני לא אתחיל איתם או משהו כזה, ומין חשש כזה שיקרה להם אותו דבר, גם הם יתגרשו. והיו בקהילה כאלה שהרגישו דווקא צורך לעזור יותר ולהזמין אותי ואת הילדים לסעודת שבת, אנשים יותר פתוחים שלא חוששים ורואים את המצב שבו את נמצאת ומבינים שאולי את צריכה עזרה".
הודיה והגרוש שלה הסכימו שהיא והילדים יישארו בבית, והוא עבר לעיר סמוכה. המציאות החדשה גרמה לכך שבשבתות בהן הילדים נמצאים אצל הודיה- הבנים יושבים לבדם בעזרת הגברים בבית הכנסת, כשהיא לא יכולה להשלים את החוסר בנוכחותה, אף על פי שהשתדלה להגיע איתם לבית הכנסת ככל האפשר. בתקופות בהם בנם הגדול התגורר בבית הוא היה יושב עם הבן הצעיר בבית הכנסת, אך החוסר בליווי אב, ובולטות היעדרו הפריעו לשני הבנים, והדבר הפך למורכב וקשה יותר עבור הבן הקטן, כשאחיו הגדול יצא ללימודים ועזב את הבית, והוא נותר, בגילו הצעיר, לשבת לגמרי לבדו בעזרת הגברים.
"כל מה שקשור בענייני דת מאוד מושפע מהגירושין, כי הגירושין הם שבר מאוד גדול ולהרבה אנשים יש המון סיג ושיח עם הקב"ה לגבי הדת ולגבי מה שקרה להם בחיים, ויש אפילו כאלה ששומרים פחות", מתארת הודיה. "גם מבחינת שבתות לבד, כשהילדים אצל הגרוש, זו התנהלות מורכבת- צריך למצוא עם מי לאכול את הארוחות, ואם הולכים לחברים צריך להגיע אליהם לשבת שלמה וזה לא מאוד נוח". אך גם כשהילדים בשבת אצל הודיה העניין לא פשוט. לשאלתי, מי עושה קידוש בשבת, השיבה: "בכל בית זה עובד אחרת. היו שנים שאני עשיתי קידוש והיו שנים שהבנים שלי עשו קידוש. זה נתון לשינוי, אבל זה משהו שמעורר הרבה אמוציות כי הילדים רגילים להתנהלות מסוימת ומוזר להם שפתאום אמא שלהם מקדשת. גם זה שפתאום רק האמא מחליטה ואין אבא שמחליט- זה מאוד משנה את התמונה, גם מבחינה דתית. כל מיני שאלות שעולות- מי מברך על החלה, מי עורך הבדלה, כל מה שקשור להתנהלות דתית. אני, בתור אישה, לא מחויבת ללכת לכל התפילות. אם אני הולכת זה במיוחד עבורם, כי אני רוצה להיות איתם ולהקל עליהם בזה שהם לבדם בעזרת הגברים".
"בחברה הדתית מצד אחד מבינים את הקושי של הגרושים, אבל אין תקנות או הלכות שמנחות איך מתייחסים למשפחה שעברה תהליך גירושין"
לשדר יציבות
רועי, גרוש טרי יחסית ממרכז הארץ, התחתן בגיל 24 ולאחר 18 שנות נישואין וארבעה ילדים התגרש. הוא מתאר תחושות מעט שונות משל הודיה. הוא וגרושתו החליטו שהאישה תישאר בביתה ורועי ימצא דירה בשכונה סמוכה. "שנים שאנחנו חברים בקהילה של בית הכנסת בשכונה בה גרנו", מספר רועי. "היינו מאוד פעילים ומרכזיים בה, והקהילה, שחבריה היו בשוק מהפרידה שלנו, מאוד חיבקה את שנינו לאחר הגירושין, במיוחד את הגרושה שלי, שנשארה בקהילה, אבל גם אותי. עד היום אני מגיע לשיעורים והמקום שלי בבית הכנסת שמור, ואני משתדל להגיע להתפלל עם הילדים גם בשבתות שאני לא איתם כדי שהם לא יהיו לבד בבית כנסת, וכשהם אצלי הם באים איתי לבית הכנסת בשכונה שלי. היה חשוב לי לגור בסמיכות בשביל שאורח החיים שלהם לא ישתנה בגלל הגירושין, כדי שלמשל, תהיה להם אפשרות להגיע לבני עקיבא כרגיל גם בשבת שהם אצלי. היה לי חשוב מאוד לשמור על אורח החיים שלהם כי המרכז שלהם הוא בשכונה שבה הם גרים".
רועי מבשל המון, ומשתדל לעמוד בסטנדרטים של הבית בו גדלו הילדים כדי לשדר לילדים כמה שיותר יציבות. כך נוהגת גם גרושתו, שמקפידה לקדש עבור הילדים בשבתות שהם אצלה. לאחר 18 שנות נישואין יש לשניים, כמובן, חברים משותפים, שמשתדלים להזמין את שניהם לאירועים. רועי וגרושתו מחליטים ביניהם מי יגיע ומי לא, מתוך כבוד הדדי, כשלדבריו, לרוב הוא מוותר משום שגרושתו נשארה לגור בביתם וכעת זו הקהילה שלה.
לא היה לך קשה להחליט שאתה עוזב את הקהילה שאתה נמצא בה כל כך הרבה שנים?
"זה פשוט קרה", משיב רועי. "בכל הסיפור של הגירושין אתה פתאום מרגיש שאתה נמצא במקום אחר. אתה לומד להכיר אנשים ואתה מגיע למקום חדש ומסתדר. הקהילה והחברים עדיין מזמינים אותי לארוחות ומתעניינים בשלומי, וכמובן שגרושתי מקבלת הרבה תמיכה ומוזמנת לארוחות שבת. פעם אחת יצא לי להיות לבד בארוחת שבת, כשהילדים היו אצל גרושתי, אבל בדרך כלל מוצאים בכל פעם סידור אחר. במובן מסוים זה יותר קל להיות גרוש דתי כי יש מכנה משותף עם גרושים דתיים אחרים, שגם הם מחפשים עם מי לאכול סעודת שבת בשבתות שהם לבד, ואנחנו אוכלים יחד ארוחות שבת ומעבירים את השבת בכיף".
רועי מוסיף: "מה שקשה זה שביישובים הדתיים הרבה פעמים אין גרושים וגרושות וכשמישהו מתגרש הוא שונה מהכלל. יש אפילו יישובים דתיים מסוימים שלא מאפשרים לגרושים לקנות בית אצלם כי הם רוצים לשמור על אופי מסוים ליישוב. אנשים מפחדים מהשונה. במקום שבו אני גדלתי לא הכרתי בכלל דתיים גרושים. זה היה נחשב מאוד מאוד חריג. ובאמת, זה לא פשוט. בטח לא אצלנו, בקהילה הדתית, שכשמישהו קצת שונה מאתנו קצת קשה לנו לקבל אותו, אבל לכן חשוב שהגרושים ידברו עם אנשים מהקהילה כי אז הם רואים את הפנים שלהם, אתם לא רק תחת המשבצת של 'הזוג שהתגרש'".
"יש הרבה ניתוק בין מה שקורה בשטח, אוכלוסיית הגרושים שהולכת וגדלה לצערנו, לבין חוסר בתגובות והתייחסות של הרבנים לכך"
הודיה חשה שחסרים בהנהגה הדתית פתרונות, תקנות והנהגות הקשורים לגרושים וליחס אליהם: "גירושין הם משבר מאוד גדול למשפחה, ממש אובדן, זה כמו מוות- זה מוות של המשפחה כיחידה. צריך ללמוד איך להתמודד ולחיות מחדש וגם איך להתנהל מול הקהילה, איך לבקש עזרה. בחברה הדתית מצד אחד מבינים את הקושי של הגרושים, אבל אין תקנות או הלכות שמנחות איך מתייחסים למשפחה שעברה תהליך גירושין, ומה יש לעשות, וכל קהילה מתנהלת אחרת. לגרושים הדתיים חשוב לשמוע מה יש לרבנים לומר בעניינים האלה, אבל אין להם מענה. אני מרגישה שיש הרבה ניתוק בין מה שקורה בשטח, אוכלוסיית הגרושים שהולכת וגדלה לצערנו, לבין חוסר בתגובות והתייחסות של הרבנים לכך".
ומבלי שיתקנו הלכות סדורות ויעודכנו תקנות חכמים, אפשר להבין, מתוך לב תמים ופתוח, שהיחס הראוי לגרושים מהקהילה כולל התעניינות מאופקת, הזמנה לסעודות, במיוחד בשבתות בהן הגרוש/ה נותר/ת ללא הילדים, והרבה תשומת לב לילדים צעירים שיושבים לבדם בבית הכנסת.
