עדי ארד (זמרת, יוצרת וחזנית אורתודוכסית פורצת דרך, פובליציסטית של טורי דעה)
לרגע מתחשק לי לחזור לעולם הישן, שכל מה שידעת זה שהשכן נסע לים והשכנה יצאה לשוק
"מה טובו אהליך יעקב". זה המשפט שיצא לבלעם מהפה כאשר בא לקלל את בני ישראל. ברכה במקום קללה, כך אומרים.
ומה הכוונה 'מה טובו אהליך?' לפי רש"י הכוונה היא שבלעם התלהב מכך שאוהלי ישראל בנויים כך שכל פתח פונה לצד אחר, משמע איש אינו מציץ לתוך ביתו של השני, וכך זה אינו מקנא בזה.
נשמע הגיוני? לגמרי! אבל להגדיר את זה כברכה? זו אולי לא קללה אבל זה נשמע יותר כמו התפעלות מאדריכלות מבנה עם אוריינטציה סוציאלית. לא ממש ברכה.
שנים חשבתי שחכמינו קצת נסחפו בפרשנות ה"ברכה" אבל לאחרונה נפל לי האסימון, מה זה נפל? ההבנה הדהדה לי בראש כמו גונג בפעמון נוטרדאם.
"כולם טסים עכשיו לסיישל!", אני אומרת לעזר כנגדי ומדפדפת עם האצבע בתהומות האינסטגרם.
אחת אחרי השניה רצות לי תמונות של חברים, זמרים, דוגמניות וסתם מכרים, כולם נופשים ונהנים, אוכלים אננס ושותים מיץ קוקוס, פוסעים לעבר קו החוף בבגדי פשתן מתנפנפים, מחייכים ושמחים ולא ניכר בהם שלפני כמה שבועות עוד כיכבה בינינו הקורונה.
גל של קנאה קלה מציף אותי ולא בגלל שהם שם ואני כאן, אלא בגלל שאין בי שום רצון לטוס רחוק. אני מקנאה ברצון שלהם לשמוח ולהנות בכל מחיר, גם אם המחיר הוא מטוש בגרון ובאף שלוש פעמים בכל צד.
אני פשוט מתוסכלת מזה שאני לא ממש מקנאה. מה זה אומר עלי? שאני כבויה? שלא בא לי לראות עולם? שאני חרדתית יותר מכולם?
ובכן, אין טעם לנסות ולנחש, כי כל התשובות נכונות.
תוך כדי החשיבה האינסופית על חוסר הרצון שלי לארוז חצי בית, בעל ושתי בנות ולהידחס לתוך מפגע תברואתי עם מיזוג בעייתי ומלא בקטריות ולעוף בשמי התכלת עד ללוקיישן אקזוטי צבעוני ומרהיב – נוחתת עלי הצעה מפתה ומפחידה בו זמנית. "בואי ניסע לחופשה! כל הפייסבוק מלא בתמונות של ישראלים שמבלים, תשחררי קצת את פתח תקווה ובואי נטוס".
אני מרגישה איך זיעה קרה לאט לאט עוטפת אותי.
"לא בא לי ולא מתאים לי והכי נעים לי להישאר כאן, במזגן", אני עונה לו, "ובכלל, לולא האינסטגרם והפייסבוק שנותנים לנו הצצה לתוך חייהם של כל המי ומי, לא היינו חושבים על זה בכלל".
וככה ,תוך כדי דיון על הנושא המהותי של "איפה נעביר את שלשת השבועות ללא מסגרות לילדים", נופלת לי ההכרה שעד כמה שאני בעד הרשתות החברתיות אני מבינה שלמעשה אנחנו חיים בתוך עולם שבו האוהלים הווירטואליים שלנו בנויים ככה שדלתו של אחד פתוחה וגלויה למול דלתו של השני. הכל חשוף ונגלה, הכל מונצח ומצולם והדשא של השני תמיד יהיה ירוק יותר.
כמה לחץ ותחרות זה יוצר בתת מודע.
וככל שאנחנו רואים ויודעים יותר – ככה רף הציפיות שלנו מעצמנו הולך וגדל.
ההשוואה היא בלתי נמנעת, זהו הטבע האנושי; לרצות ליישר קו, להיות כמו כולם.
לרגע מתחשק לי לחזור לעולם הישן, שכל מה שידעת זה שהשכן נסע לים והשכנה יצאה לשוק. כל אחד התעסק בביתו ובחייו, בלי להעלות סטורי ובלי לתייג כאן ועכשיו.
אז אולי "מה טובו אוהליך" זו לא סתם ברכה, זאת ה-ברכה! ברכה שמעניקה לכל משפחה את האינטימיות שלה, מפרגנת לכל אוהל את הרצונות והחלומות שלו. בלי השוואות ובלי ציפיות, בלי קנאה ובלי אכזבות.
בלעם לא זרק סתם משפט, אלא ברך את ישראל בשלווה ובאושר. וכמו שנאמר כבר בפרקי אבות – "איזהו עשיר השמח בחלקו".
(בלק תשפ"א)
