"הבת שלך הופכת לאשה וכל החיים לפניה. את כבר אחרי הכל, את בטוח קצת מקנאה בה"
"איך הוא לא מקנא? איך הוא לא מתפוצץ מבפנים מתסכול?", אני שומעת את המחשבות שלי מהדהדות בתוכי, בעודי קוראת את הפרשה ומגיעה לתיאור של משה רבינו המעביר את שרביטו ליהושוע בן נון – עושה לו "חפיפה" קצת יותר ארוכה מזאת שעשה ביבי לבנט.
בשום מקום במקרא לא כתוב שמשה קינא לו.
משה פורש שלא מרצון ומוריש את ההנהגה הלאה, ליהושוע, הוא יודע שלא ייכנס לארץ המובטחת – איך למרות כל זאת הוא עדיין מעביר לו את ההנהגה בכזאת מסירות והכנעה?
תוך כדי שאני מנסה למצוא תשובה לכך, אני נזכרת בסיטואציה שחוויתי כשהשתתפתי בסדנת כתיבה אצל רן שריג ודנה ספקטור.
באחד המפגשים עשו לנו תרגיל בכנות ואסוציאציות, נעמדנו כולנו במעגל ודנה ניגשה לכל אחד ושאלה: "מה הדבר הראשון שעולה לך לראש?".
כשהיא הגיעה אלי עניתי: "הבת שלי, היא עוד מעט בת 18 – היא הופכת לאשה" .
דנה התקרבה אלי עם מבט זומם וחצי חיוך ושאלה: "את מקנאה בה?".
השבתי מופתעת: "ממש לא! על מה את מדברת?!"
והיא המשיכה, "היא הופכת לאשה וכל החיים לפניה – אהבות, התרגשויות, צבא, עבודה, נישואין… את כבר אחרי הכל, את בטוח קצת מקנאה בה".
הסתכלתי עליה ואמרתי לה: "השתגעת? זאת הבת שלי, אני מרגישה מוגשמת וממומשת ועברתי די והותר אבל היא? מתחילה את החיים, ואם יש רגש שצף בי זאת דאגה, הרצון שיהיה לה טוב ושתעשה בחירות נכונות ותצליח להיות מאושרת".
דנה הביטה בי לשניה ואז המשיכה הלאה, למשתתף הבא.
כשיצאתי החוצה חשבתי לעצמי על ההבדלים בינינו, למה באמת אני לא מרגישה קנאה?
כל אדם מגיע בחייו לשלב הזה בו הוא צריך להקים לו יורש, ממשיך דרך, נושא שמו.
מצד אחד זה מרגש מאד וממלא נחת, ומצד שני מתלווה גם תחושה של סוף; זהו, אתה כבר פחות חיוני, עשית את שלך.
יש אנשים שמקבלים באהבה את היררכיית הגיל והמשמעויות של דור ההמשך ויש כאלו שפחות.
ומה עושה את ההבדל? ככל שאנחנו חיים מתוך סיפוק והגשמה ומרגישים שעשינו כל שיכולנו ומיצינו את יכולותינו וכישורינו כך אנחנו חיים יותר בשלום עם קונפליקט ה"פורש והיורש". ככל שנהיה שלמים עם עצמינו כך נוכל לפנות את הבמה לדור הבא. זה לא תמיד אומר שעלינו לפרוש, אבל זה כן אומר שבגיל מסוים אנחנו צריכים לשנות את הפרוז'קטור – מבפנים לבחוץ. מהמקום האגוצנטרי – למקום הנותן, הדוחף להפוך מכוכב למנטור.
וכמה נחת יש בכך.
מי שחי מתוך תסכול שלא חווה מספיק או הגשים מספיק יכיל את הקונפליקט הזה באופן קשה יותר.
משה רבינו עשה כל שביכולתו להנהיג את העם – הוציא אותם ממצרים, קרע להם את הים, הוביל אותם 40 שנה במדבר, נתן להם את התורה.
משה חינך ולימד וגידל את ישראל כמו אב, וכך גם את ממשיך דרכו, יהושוע בן נון.
אז נכון שהוא פורש בגלל שהיכה בסלע וכך נגזר עליו, אבל הוא פורש מתוך שלוות נפש עצומה של ידיעה ברורה שהוא היה נוכח באופן הכי מלא שלו.
לכן הוא לא מקנא ביהושוע אלא אפילו קצת נרגש ומלא גאוה להעביר לו את הירושה המנטאלית של הנהגת העם.
"וכעת הם יבואו, כל ילדיי וממני יקחו רק את מי שהם.
ואשב ואנוח ובם אתבונן ואדע שעייפתי וכעת זה הזמן שלהם"
(מתוך השיר שכתבתי "זאת אני").
(פנחס תשפ"א)