הנהגת שנתנה את האוטו שלה לטרמפיסט

"אתה יכול לקחת את האוטו שלי", הנהגת אמרה לטרמפיסט. "אתה נראה בנאדם רציני שממש יעזור לו רכב עכשיו"

השבוע נסעתי בטרמפ. הנהגת סיפרה לי משהו כל כך מרגש שהמשכתי לנסוע איתה רק בשביל לשמוע עוד. סיפורי טרמפים הם המלך של סיפורי "על הדרך". יש אמונה של דרך מתוכננת ויש אמונה של טרמפים. בטרמפים אתה נסמך על המציאות, מתמסר לחוויה האמונית של השגחה, של צרוף מקרים מכוון. יש אנשים שחיים רק על אמונת התכנון, ויש אנשים שמביאים את עצמם לקצה, נוסעים בטרמפים שעה לפני שבת בשביל להרגיש את התדר הזה מקרוב, בשביל לראות איך הציר של ההשגחה פועל בעולם.

את אחד מסיפורי הטרמפים הכי משוגעים שאני מכירה מקרוב מ' סיפר לי. זה היה ערב יום כפור, הוא רץ לתחנת הרכבת בחיפה כדי לתפוס רכבת אחרונה. תחנת הרכבת היתה שוממה. שומר רוסי יצא ושאל אותו: "מה, אחי? מה אתה מחפש?" והוא התנשם ואמר: "רכבת". "אין רכבות נשמה", אמר הרוסי, "ערב יום כיפור, הרכבת האחרונה יצאה כבר". בצר למ' הוא עמד בטרמפיאדה. "אין מה לעשות, נתחיל להתגלגל", הוא חשב. פתאום עצר רכב והנהגת שאלה: "לאן אתה צריך?" ומ', פזור דעת אמר: "אני צריך קדימה, להתגלגל קדימה". הוא עלה לרכב וישב. בחושים חדים הבחינה הנהגת שמשהו מטריד את הטרמפיסט שלה ושאלה: "מה מטריד אותך?" והוא ענה: "האמת? אני צריך להגיע ליום כיפור לבית לוינשטיין, אחי נמצא שם בשיקום אחרי פיגוע, ואין יותר רכבות".

היתה שתיקה באוטו. "אתה יכול לקחת את האוטו שלי", היא אמרה. "מה?!" מ' כמעט התעלף. "אבל את לא מכירה אותי". "נכון", היא אמרה, "אבל אתה נראה בנאדם רציני שממש יעזור לו רכב עכשיו". היא רק ביקשה לרדת בצומת הקרובה כדי לקחת מונית הביתה. לפני רבע שעה- עמד בחור אבוד בכניסה לתחנת רכבת שוממה והנה הוא עם אוטו בידיים. "רק תחזיר את האוטו במוצאי החג!" היא קראה אחריו. במוצאי החג, מ' מיד החזיר את הרכב מבית לוינשטיין לחיפה. "תודה, תודה", הוא לא הפסיק להודות. "את לא מבינה מה זה", הוא אמר לה, "איזה יום כיפור זה היה, ליד המיטה של אחי". והיא, רק הציצה על לוח השעונים ברכב ואמרה- "לא היית צריך למלא לי את מכל הדלק".

אני מספרת את זה עכשיו, כי שבת מברכין אב זו יריית הפתיחה למהלך שמסתיים איפה שהוא סביב יום כיפור, מרגישים את זה בקרירות של ליל ט' באב, בשקט ברחובות, בדברים שאנחנו שמים לב אליהם יותר, משתדלים בהם יותר.

אה, ומה סיפרה לי האשה בטרמפ השבוע?

היא סיפרה שנולדה לה תינוקת עם תסמונת דאון. לא עכשיו היא נולדה, אלא לפני 12 שנים, בהריון לא ידעו כלום וגם בלידה כולם התפוצצו משמחה מהתינוקת היפיפייה ורק האמא היולדת חשבה שמשהו בעיניים שלה קצת מוזר. היא התביישה להגיד למיילדת או להרוס לאבא הטרי את השמחה. לקח זמן עד שהבינו, עד שבכו והתאבלו ונפרדו מהרבה חלומות והתחילו לרקום חלומות חדשים. זה היה סיפור עמוק ומרגש ואם הייתי יורדת מהטרמפ דיינו גם בו. אבל אם הייתי יורדת איפה שהייתי צריכה, הייתי מפסידה סיפור קטן ומכונן על הסבא, שבא לראות את התינוקת פעם ראשונה. הוא הגיע עמוס תיקים ולא הוריד אותם וישר הניח ידיים על הראש הקטנטן של התינוקת ששקלה איזה שני קילו ובקול רועד אבל החלטי ברך אותה: "ישימך א-לוהים כשרה רבקה רחל ולאה… ברוכה הבאה למשפחה, ברוכה הבאה לעם ולעולם שלנו".

אחר כך נסעתי באוטובוס חלק נכבד מהדרך ההפוכה, אבל לא היה אכפת לי. שמחתי שנשארתי בטרמפ הזה רק בשביל לשמוע עוד מהסיפור…

(מטות מסעי תשפ"א)