דבורה זגורי עם מחשבות של סוף שנה

יש הרבה פרידות משלבים של הילדים, משלבי הורות שלנו, הזהות שלנו כהורים "אני הורה לקטנים" הופכת ל"אני הורה למתבגרים". פתאום אתה קולט שנכנסת למועדון, שיצאת ממועדון

עכשיו זו עונת מסיבות הסיום. 'עונת הפרידות' אני קוראת לה. שבועיים שאני מסתובבת עם קצת דמעות בעיניים. אני לא אוהבת פרידות, יש בהן מלכוד, לכן הן תמיד כואבות. כי אם היה טוב- אז כואב להיפרד; מהמורה, מהגננת, מקבוצת ההשתייכות שהמחזור הזה היה עבורך, ואם היה לא טוב – אז מצד אחד יש אנחת רווחה והרגשה עמוקה שמזל שזה נגמר, אבל עדיין כואב כי היתה החמצה וקנאה באלה שכן סיימו בהצלחה, בקשר טוב עם המורים, עם החברים, מלווה בחשש ופחד מה יהיה בהמשך.

ישבתי לכתוב את הטור הזה ועוד דברים בבית קפה. לידי ישבה אשה כבת חמישים עם אמא שלה. האמא לעסה לאט את הסנדוויץ' שלה.

"את מאמינה, אמא, שמיכאל סיים י"ב?", שאלה האשה, "הוא לא מסכים שאני אחבק אותו יותר, הוא לא מניח את הראש, הוא אמר שהוא שומר נגיעה… נלחצתי, אבל אז הוא אמר 'סתם בצחוק אמא', וחיבק אותי. פתאום הוא נהיה נער, אמא".

"זה לא פתאום", האמא שלה אמרה. "כן, ברור", אמרה הבת, "אבל לפעמים נעלמים לי חלקים מהילדות שלו, מהשנים שהוא גדל. אני זוכרת אותו קטן ופתאום עכשיו, נער גדול עם זקן, תיכף איש".

האמא הנהנה ואמרה "העיקר הבריאות", וחשבתי שמי שאומר 'העיקר הבריאות' זה מי שבשלב בחיים שלו שכל השינויים האפשריים מתגמדים מול המנוע העיקרי- הבריאות. מי שכבר מבין שבלי בריאות אין כלום, אי אפשר לזוז מילימטר.

"גם אני רק אתמול הייתי צעירה ואת נולדת ופתאום הבן שלך חייל", היא אמרה והבת הגיבה: "הוא עוד לא חייל, אמא", והוסיפה: "אבל יש לו תאריך גיוס".

פעם הלכתי לאימון אישי אצל מישהי, היא ייעצה לי להסתכל על המעברים בחיים כמו על סולם. "פשוט עולים שלב" היא אמרה, ואני חשבתי שזה לא כל כך פשוט. כי סולם הוא ליניארי, מתחיל בנקודה אחת ועולה ישר לאחרת, ובחיים הכל כך לא ליניאריים יש הרבה ענפים וסיבובים וירידות ונפילות בחזרה למשבצת משחק שאת חושבת שהיית בה כבר והנה את צריכה להתמודד איתה שוב. בסולם גם השלב הבא ברור, הוא נמצא וקיים מיום שייצרו את הסולם, כל מה שצריך זה להסכים להניח עליו את הרגליים ולהמשיך לעלות. במציאות, שלא כמו בסולם- אין מדרגה בשלב הבא. צריך ליצור אותה. למשל, אני חושבת שאני יודעת להיות אמא לקטנים, מה עושים כשקרטיב נופל, כשלא רוצים להיכנס למקלחת, אבל אני לא יודעת מה עושים בדילמות, קונפליקטים וצרכים של בני נוער, אז לעזוב שלב ולעמוד באוויר עד שנבנה השלב הבא זה קשה מאד.

נכון, זה לא קורה ביום אחד, השלב לא מתחלף בלחיצת כפתור אלא באופן דינאמי ואינטגרטיבי נכנס לחיים, אבל יש נקודות כמו מסיבות סיום, שפתאום עוצרים בהן ואז רואים בבהירות שנגמר השלב ואין שלב הבא, ויש תהום עמוקה יותר מתחתינו כי כבר עלינו די גבוה בסולם, ומשתדלים לא להסתכל למטה כי רק מהסחרחורת אפשר ליפול, ואוחזים בטיפה שרידי מדרגה קודמת שעוד יש, עד שבונים את המדרגה הבאה.

בימים האלה ימי תחילת החופש, ימי מסיבות הסיום, יש הרבה פרידות משלבים של הילדים, משלבי הורות שלנו, הזהות שלנו כהורים "אני הורה לקטנים" הופכת ל"אני הורה למתבגרים". פתאום אתה קולט שנכנסת למועדון, שיצאת ממועדון. מזל שיש חופש גדול באמצע כדי גם להיפרד מהשלב הקודם וגם להתכונן לשלב הבא.

(בלק תשפ"ג)