כשהפכתי לרב קהילה איבדתי את שמי

כשאדם הופך לרב קהילה הוא הופך למשל לרעיון אחר, הגדול ממנו עשרת מונים. זו זכות גדולה וגם – עול מבעית

כשאדם מתמנה לשמש כרב קהילה, הוא מאבד את השם שלו. חלק מהאנשים מתחילים לקרוא לו "הרב" ויש שאפילו "כבוד הרב", אחרים מתחמקים מלהשתמש בשמו כשהם פונים אליו וכדי להיחלץ מהמבוכה פשוט יתחילו את המשפט מהאמצע. חוץ מאשתו, הוריו ואיזה חבר ילדות או שניים, אף אחד כבר לא קורא לו בשמו הפרטי.

רוב רבני הקהילות שאני מכיר לא שמחים מהמצב הזה. כשהתחילו לקרוא לי "הרב", הייתי מסתובב לאחור ומחפש לאיזה רב הכוונה. אם מישהו הוסיף עוד איזה תואר כבוד, הייתי בטוח שהוא לועג לי. כל גינוני הכבוד והיקר הללו היו נראים לי מיותרים ומנוכרים, וממש התחשק לי לתקן כל מי שהצמיד לי כותרת רבנית מכובדת ולהזכיר לו שקוראים לי פשוט "אילעאי".

אלא שקצת לפני שנכנסתי לתפקידי כרב קיבוץ, אמר לי מורי הרב יהודה גלעד, ראש ישיבת "מעלה גלבוע", רב קיבוץ לביא והוותיק בקרב רבני הקיבוצים בארץ, משפט חשוב ויסודי – "כשעוד מעט אנשים יתחילו לקרוא לך 'הרב', זה יראה לך מוזר, אבל אל תתקן אותם". חלף זמן רב עד שהבנתי את עומקה וחשיבותה של העצה הזו.

מסופר על הרב מרדכי אליהו שהגיע פעם לאירוע הכתרה של רב קהילה ביישוב מסוים. כמקובל באירועים כאלו הפליגו הדוברים במעלתו של הרב, בחכמתו ובגדלותו בתורה. לשמע דברי השבח, הרב הצעיר השפיל את עיניו במבוכה אך הרב מרדכי אליהו נזף בו בחריפות ואמר לו: "תרים את העיניים. הם לא מדברים עליך. הם מדברים רק על התורה שלך".

מסתבר שפעמים רבות רב הקהילה אינו רק אדם ספציפי, עם אישיות והרגלים, מעלות וחסרונות, אלא גם דמות ייצוגית העומדת בחזית המרחב הדתי והרוחני. לא פעם, כאשר אדם פונה לרב בתואר כבוד, הוא אינו מבקש לכבד דווקא את הרב המסוים הניצב לפניו אלא את התורה שמכוח בקיאותו בה, קיבל הרב את סמיכתו ומעמדו. למותר לציין שאל לו לרב לתבוע את כבודו ולדרוש שיפנו אליו בתארי כבוד מופלגים, וידועים דברי חז"ל שמי שרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו. אך מאידך על הרב להבין שהכבוד שהציבור רוחש לו, אינו כבודו הפרטי אלא כבודה של תורה.

הבנה זו דורשת מהרב רף התנהגות גבוה במיוחד, שיעמוד בציפיות הגבוהות שתולה הציבור במי שלמד הרבה תורה. במילים אחרות – האמונה העמוקה בתורה ובדבר ה', ולא אישיותו של רב פלוני או אלמוני, היא יסוד הציפיה הזו. הבנה זו מעמיסה עול גדול על כתפיו של הרב, שהופך, אם ירצה או לא, לשגריר של התורה בעיני רבים, וכפי שראינו יותר מפעם אחת לצערנו, אם הוא מועל בתפקידו זה, גדול הכאב וגדולה הבושה.

כך או כך, ברגע שבו הופך אדם לרב קהילה הוא מאבד בעיני רבים את שמו הפרטי, אך יותר מכך הוא מאבד משהו מקיומו כאדם פרטי. הוא הופך לשגריר, לנציג, לדמות השלכתית ולמשל לרעיון אחר, הגדול ממנו עשרת מונים. יש רגעים שזו זכות גדולה ויש רגעים שזהו עול מבעית. לא פעם, אחרי יום שבו קראו לי הרבה פעמים "הרב", חשוב לי לעצור ולרגע להיזכר בשמי האמיתי.

מספרים על הרב עמיטל שפעם ניגש לאחד האברכים בישיבה, כמה ימים לאחר שהתחתן, ושאל אותו – "למה התחתנת?" האברך, כיאה לבחור ישיבה רציני, דיבר בהתלהבות על "קדושת הבית הישראלי" ועל "בנין עדי עד", אך הרב היסה אותו ואמר – "לא, לא בגלל זה מתחתנים".

"אז למה להתחתן?" שאל התלמיד מבולבל.

"אתה היום לומד בישיבה", השיב הרב, "בעוד כמה שנים מישהו יזמין אותך לתת שיעור באיזה מקום, ובסוף השיעור ייגשו אליך ויגידו לך 'יישר כח'. אחר כך, אתה תלמד עוד קצת ואנשים יתחילו לקרוא לך 'הרב', ואתה תמשיך ללמוד ולגדול ואנשים יתחילו לשאול אותך שאלות בהלכה ולעשות מה שאתה אומר. ויעבור עוד קצת זמן ויתחילו לקום מפניך, ולפנות אליך בכל מיני תארי כבוד. ויום אחד, יום מר ונמהר, אתה פשוט תתחיל להאמין להם. לכן היית צריך להתחתן. כדי שכל יום כשתחזור הביתה יהיה שם מישהו שיזכיר לך מי אתה באמת".

אשתי, אגב, מקפידה על זה מאד מאד…

(מטות מסעי תשפ"א)