מחפשים מנהיג "קנאי" לאהבת חינם

למרות דברי השבח של אלוקים וברכת השלום לה זכה פנחס, משה אינו משתכנע

הפרשה פותחת במעשה פנחס הלוקח רומח והורג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור (במדבר כ"ה ז'). כאות הוקרה, מעניק הקב"ה לפנחס ברית כהונת עולם. מדוע ניתנה ברית השלום לפנחס דווקא, שעשה מעשה קנאות והרג שניים, בניגוד מוחלט לדרכי שלום?! רש"י מפרש שההבטחה לברית שלום איננה על ההריגה עצמה, אלא שבמעשהו קידש פנחס שם שמיים. רבי אברהם אבן עזרא מפרש שמשום שזמרי היה נשיא שבט שמעון והיה חשש שבני השבט ירגישו חובה לנקום את דמו השפוך של נשיאם. הנצי"ב מבאר, שהבטחת ד' "הנני נותן לו את בריתי שלום", הייתה בתחום המוסרי. כל מעשה רצח עלול להשפיע על הנפש ולעשות את האדם אכזרי יותר- גם אם היה זה מעשה מוצדק באותה שעה, ולכן הבטיח לו הקב"ה "ברית שלום" במובן הזה, שלא תיפגע נפשו (העמק דבר, שם).

למרות דברי השבח של אלוקים וברכת השלום לה זכה פנחס, משה אינו משתכנע. פנייתו אל א-לוקים בבקשה שימנה לו יורש משקפת את דאגתו. אומנם, משה אינו נוקב בשמו של המנהיג המועדף עליו, אך מפירוט התכונות הראויות למנהיג שיבוא אחריו, נראה כי פנחס אינו אופציה. הרבי מקוצק בהתייחסו לשאלת היורש של משה מקשה: "מדוע לא ביקש משה למנות לו מחליף מיד אחר חטא מי המריבה כאשר נודע לו שלא ייכנס לארץ?" ומשיב, "משום שקודם למעשה זמרי… חשב משה כי בוודאי ימלא את מקומו פינחס, אבל עתה אחרי שראה את קנאתו, אמר משה, קנאי לא יכול להיות מנהיג ישראל 'לזאת יפקוד ד' איש על העדה'" (עמוד האמת עמ' מ"ב).

אז איזו מנהיגות כן נחוצה בעת הזאת לעם ישראל? לפי פרשנות רש"י והמדרש, הפסוק "יפקוד ד' א-לוקי הרוחות לכל בשר אשר על העדה" הנו בלשון תפילה. משה מבקש מנהיג שיוכל להתייחס בסובלנות אל כל הדעות. תכונה נוספת הנדרשת מהמנהיג היא שיהא כרועה לצאן "ולא תהיה עדת ד' כצאן אשר אין להם רועה" (שם כ"ז, י"ז). על משה רועה הצאן נאמר במדרש 'אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו יבוא וירעה בעמו' (בשמות רבה ב', ב'). דהיינו, מנהיג המגלה כלפי עמו חמלה ואמפטיה בצמתים רבים של קושי, של משבר ושל חוסר אמונה כדוגמת משה עצמו.

במדינות מתוקנות בימינו, משנפקד העם באסון לאומי, מעמידים ראשיו ועדת חקירה לחקור בפשר המאורעות. אחד הפרקים המפוארים ביותר בתולדות עמנו לא תואר ולא מוצה עד תום. פעמים לא נותר רישום המהפכה המדינית והמרד הגדול נגד רומי אלא באגדה, אגדות החורבן במסכת גיטין, או במדרש איכה. מה אנו לומדים מתוכם על סיבות המרד ועל אלה הנושאים באחריות לחורבן?

ההסבר המפורסם של חז"ל למה חרב בית המקדש מוכר עד מאוד, "על שנאת חינם חרבה ירושלים". הסיבה שמקשרים את סיפור קמצא ובר קמצא ל"שנאת חינם" היא בעיקר העובדה שהוא נראה כמדגים אותה. הגמרא אומרת "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם" (יומא ט', ב').

עיון באגדות החורבן בתלמוד הבבלי מגלה שחכמים מציגים תמונה נרחבת של חברה בקריסה, כשל מנהיגותי והעדר צפייה למרחוק. כתב הנצי"ב בפתיחה לספר בראשית, "בני הדור של בחרבן בית שני, היה דור עיקש ופתלתל. ואף שהיו בם היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אולם אפילו אלו לא היו ישרים בהליכות העולם. ולכן מפני שנאת חינם שהייתה בליבם זה לזה, הם חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם בענייני יראת ד'. שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים באופן מופלג, והרבו בשפכות דמים בהוראת התר והיו סוברים שכל שלא נוהג כדעתם בענייני יראת ד', אדם כזה מצוה להרוג שהוא צדוקי ואפיקורוס. ונשתלשל מזה לכל הרעות שבעולם, עד שלבסוף חרב הבית…" (העמק דבר).

דווקא הגורם הרציונאלי בכל הסיפור הזה על "קמצא" ו"בר קמצא", הוא הקיסר, שלא מקבל את האשמות על מרידת היהודים בו ושולח לבדוק. רבי זכריה בן אבקולס מונע כל פעולה, בטענות של פורמליסטיקה משפטית "יאמרו". גם כשהאסון ברור. כשהגמרא מדברת על "שנאת חינם", "חינם" איננו רק הסיבה, הוא התוצאה, התוצאה של מי שיריבו היהודי הפך לאויב, שכל האמצעים היו כשרים כדי להביסו – ובלי הנהגה שתצליח למנוע זאת, הכל היה בחינם. האחריות, אומר ר' יוחנן, מוטלת על ההנהגה.

(פנחס תשפ"א)