לא סתם יש מנייני קרליבך

 

יש אור אחר שגם אם רוב היום אתה לא רואה אותו, יש לך 'רשימו' ממנו, הוא נחקק לך כאפשרות לשאוף אליו, ינקת אותו עם החלב

לפני כמה שבועות כתבתי על זוג ההיפים ההוא מהסיקסטיז שחזרו בתשובה. פנו אלי אנשים בעקבות הטור, ואחת מהן סיפרה לי שהיא היתה תינוקת כזו שערסלו אותה במנשאי בד והניקו אותה למרות שזה לא היה מקובל אז ונחשב מעשה אימהי פרימיטיבי, כי עדיף לתת לתינוקות מטרנה בבקבוק. כשגדלה האכילו אותה לחם מלא שקראו לו אז 'לחם חי' ונבטים, למרות שכולם אכלו לחם לבן שקראו לו אז 'לחם שחור' ומרחו במרגרינה וממרח שוקולד. היא שיחקה ליד הקבר של דוד המלך למרות שאז עוד לא היה באופנה מסעות לקברי צדיקים באוקראינה, היא לבשה בגדים יד שניה לפני שזה היה מגניב, וחברתי ו-ווינטג', כי זה מחמם וטוב ויפה ולמה להוציא כסף שבין כה אין. היא שמעה רבי שלמה עוד לפני שכל מנין שמכבד את עצמו בגבעת שמואל 'התפלל קרליבך'.

כשהיא גדלה התחילו קונפליקטים בין שפות. עברית ואנגלית. שפה פנימית ושפה חיצונית שהעולם בחוץ השקוע במרוץ העכברים ההישגי דורש שליטה מלאה בה, ברמת שפת אם. קונפליקטים בין תרבויות: תרבות ישראלית קפדנית וקצת טראומטית (בכל זאת ניצולי שואה כאן, בכל זאת מלחמות ישראל, מה עכשיו גיטרות?) ותרבות אמריקאית חופשית ומשוחררת, תרבות דתית הלכתית אידאולוגית קפדנית בבית הספר ותרבות זורמת ומכילה ומרשה לטעות הרבה – בבית. מוזיקה יהודית ומוזיקה ששורשיה בפולק וקאנטרי.

כל זה גזר שייכות מבולבלת. להיות שייך לקצת מהכל, שזה נהדר, כי העולם גדול ואפשרי ומעניין וכשהחיים מעמתים אותך עם שינוי אז קל יחסית לעשות אותו כי ממילא יש לך רגל בעוד עולם והעולם לא מפחיד אותך כל כך עד שצריך לשמר בחרדה. מצד שני, זה להיות לא שייך לכלום. כולם מסביב (לפחות בשנות תיכון והתבגרות צעירה כולם חושבים שכולם מסביב) נטועים במשפחות מיוחסות, בשושלות, ואילנות, ותפוחים שלא נופלים רחוק מהעץ. הם הקימו את הארץ והתהלכו כמו אדונים עליה, הם נצר לצאצאי חסידים ואדמו"רים שמתהלכים בעולם בעושר תורני ומחשבתי, ורק אתה, בן גרים, בן היפים, שזורם לך בדם לחם חי ומוזיקה משונה.

זה לא עובר מהר. היום, דור שלישי, חלק מהילדים שלהם עוד גוררים עקבות. ככה זה דור שלישי. הוא חושב שהוא נפטר מהכל, שכור ההיתוך הישראלי כבר צרף אותו לחלוטין, והוא מגלה שלא, שסיגים רבים עוד שקועים לו במתכת.

'אבל מה שבטוח', היא כתבה לי, 'שיש דבר ענק שקיבלנו. ניטע בנו חזק בגיל צעיר געגוע, געגוע לאור גדול, לאמת ענקית, לכוח חיים'. בעולם שהלך ונהיה תעשייתי, שהסמארטפונים כבר חיכו מעבר לפינה, שהתרבות – גם הדתית, היתה ישרה וקרה והשרדותית (בכל זאת היתה שואה לא מזמן, בכל זאת מלחמות ישראל) בעולם בו הציניות והספק והציוצים והשיימינג מכרסמים, יש אור אחר, לבן יותר, צהוב יותר, גם אם רוב היום אתה לא רואה אותו, יש לך 'רשימו' ממנו, הוא נחקק לך כאפשרות לשאוף אליו, לחפש אותו, ינקת אותו עם החלב, זה משהו שכנראה שאין במטרנה. יש בעולם חתיכה מהאור הגנוז ויש רגעים שהיא מפציעה. 'זה מחייה' היא כתבה לי. ומה אנחנו מחפשים אם לא חיות? דווקא בדור השפע זכינו לחפש לא רק 'מה מקיים אותי' אלא 'מה מחיה אותי'.

אני יודעת כמה מנייני קרליבך הפכו להיות ההבטחה של שבתות מאורגנות. "תפילת ערב שבת בסגנון קרליבך", כתוב במודעות. כמה בחורים חרדים רואים איש עם גיטרה ומתיישבים לניגון בדבקות: "תן לנו קצת קרליבך", הם מבקשים. כמה ההיכרות הזאת הצילה הרבה לבבות בדור שלנו והחזירה אותם לפעום בחום יהודי. למרות שלא היינו חוזרים בתשובה, ולא גרים ולא כלום, להיפך, גדלנו בשמנה וסלתה של החברה הדתית והידע התורני היה לנו בן בית. ואני תוהה לפעמים מי תהיה החיות החדשה בדור הילדים שלנו? מה שאלות היסוד שלהם? מה הסיפור המכונן היהודי שינחה אותם ומה יהיה הדלק שלהם?

על התפילה "והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזימרם והשב ישראל לנוויהם" רבי שלמה ממשיך במילים משלו:

“Return again to where you are born and reborn again”

השבוע היה יארצייט לרבי שלמה, היהודי שהזכיר לנו שנולדים מחדש שוב ושוב וצריך לחפש את המקום שזה קורה. אולי זה קורה בארץ הזאת, אולי במקום המקדש, אולי בעבודת קודש. אולי בלחזור להיות מי שאתה.

(חיי שרה תשפ"ב)