אני קצת מקנאה בחרדים

גדלתי במוסדות חרדים, בבית שהוא חצי חצי- ציוני וחרדי. היה פעם מיקס כזה. היום אתה חייב לבחור מחנה ולהשתייך אליו עד הסוף

חנה, חסידת בעלז, ואני, איך שהוא התחלנו לדבר באוטובוס. האמת, אני יודעת איך התחלנו לדבר. היא עמדה בתחנה עם ילד קטן בעגלה ואני שאלתי את עצמי אם הוא הבן שלה או בכלל נכד. לאשה חרדית שנראית בגילה יכול להיות ילד בן ארבע בעגלה. המחשבות האלה שדיברתי עם עצמי בראש הן בעצם ההתחלה של לדבר איתה. רק אחר כך איך שהוא דיברנו באמת.

כשדיברנו היא אמרה לי: "אצלנו מתחתנים מוקדם אז מספיקים הרבה", והצביעה על הילדון שישן בעגלה, לובש חולצה ורודה עם הדפסים של אננס, שזה נחשב די התפרעות, אולי פיצוי על כך שעוד שנה – שנתיים הוא כבר ילבש חולצות לבנות עד סוף החיים. וכשהיא אמרה: "מספיקים הרבה" בלעתי קצת מהקנאה. א.נשים מכוונים, יודעים מה הם רוצים, מה התכלית, המטרה מסומנת ועכשיו צריך ללכת לשם, הם גם לא כותבים "א.נשים" שזו מילה מעורבבת כזאת. יש להם עדיין שתי מילים נפרדות מאוד – "גברים" "נשים". יש בזה שלא פותחים כל הזמן את שאלות היסוד משהו חזק.

אבל אז היא הוסיפה: "מספיקים הרבה, גם הרבה צרות". לא רציתי לשאול 'איזה צרות?' כדי שלא תשמע את אנחת ההקלה שלי שיש גם מחירים לבחירות הברורות האלה שלהם. והיא אמרה לבד: "צרות בבריאות, בנישואין, בהרגשה שמחמיצים הרבה ממה שיש בעולם, זו צרה גדולה במיוחד". ככה היא אמרה. חנה משכונת גאולה שסיפרה לי שאין אצלם גני שעשועים לאימהות ללכת אחרי צהרים ולפגוש חברות תוך כדי שהן מנדנדות ילד בנדנדה, ובטח לא לשבת על ספסל בפארק ולראות מה נשמע בפייסבוק.

אני חושבת הרבה על חרדים כי זו גם דרך שעשיתי. גדלתי במוסדות חרדים, בבית שהוא חצי חצי- ציוני וחרדי. היה פעם מיקס כזה, "היום עם ההקצנה"- כמו שסבתא שלי היתה אומרת. כבר אין. אתה חייב לבחור מחנה ולהשתייך אליו עד הסוף, עד הסוף. הייתי שמחה לספר לסבתא שלי שדוקא היום, עשרים שנה אחרי שהיא נפטרה- דוקא כן אפשר ליצור ערבובים ורצפים משלך, ואפילו לא חייבים להיות זאבים בודדים אלא יש חברים או קהילות שלמות שאפשר לחיות בהן ככה, למרות שבפוליטיקה זה נראה שאי אפשר, זה נראה ששורפים אסמים זה לזה בחדווה ובצרחות ומתבצרים ומתחפרים כל אחד עמוק יותר ויותר בעמדותיו. אני מקווה שהחיים יותר דומים לחיים מאשר לפוליטיקה.

במהלך הדרך שלי התרחקתי מהעולם החרדי אל לב הקונצנזוס הדתי לאומי, (עד שגם הוא הפך "המגזר" ואין לו קונצנזוס.) ועדיין, בכל פעם שחרדים עולים לכותרות אני מרגישה את הקרבה הזו, את ההגנה עליהם, את השותפות שנשארה.

גם עכשיו רגע לפני תשעה באב אני זוכרת שהם עושים דברים ברצינות תהומית, כן, חלקם גם לא מתקלחים בתשעת הימים במים חמים, אפילו שארץ ישראל ואפילו שחם כאן מוות, יש שיקראו לזה ראש בקיר, אבל יש בזה רצינות והתמסרות ומחויבות שיש לה פירות שאולי אי אפשר לגדל בדרך אחרת.

אני לא יודעת מה יותר נכון לכלכלת המדינה, מה יותר נכון סוציולוגית כדי לדחוף את העולם החרדי לצאת לעבוד, אבל משהו בהינף היד, ובחוסר הבנת המציאות בהם בוטלו הסבסודים למעונות, הוציא אותי בתוכי להגן עליהם, שוב, כמו בקורונה, כמו באסון מירון, להבין שלא בטוח שלדרך שלהם יש תחליף ואם נדלל אותה או נעשה לה איזה מיקס שמתאים למזג האוויר, איזה פירות היא תצמיח.

אגב, הילדון בעגלה של חנה הוא נכד. הבת שלה בהריון מורכב, נסעה לבלגיה, עשו לעובר עצמו שם ניתוח. הנכדים נשארו לכמה חודשים אצל חנה. "תראי מה זה" היא אמרה, "עד שהילדים גדלים, אני מטפלת בנכדים". "מספיקים הרבה", חייכתי אליה וירדתי בתחנה.

(דברים תשפ"א)