שעת נקמה

הראי"ה קוק ובנו הביעו בהקשרים שונים רתיעה וסלידה מפעולות נקמה דוגמת "תג מחיר" הפוגעות בחפים מפשע

שעת נקמה. לאחר כמה פרשיות שבהן תואר חטא ישראל בשיטים, מעשה המדיינית ואיש ישראל, מצווים ישראל בפרשה הקודמת: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר, וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר".

מצווה זו משונה משאר מצוות בכמה היבטים. ראשית, בפועל הייחודי "צָרוֹר" (על משקל "שָמוֹר" ו"זָכוֹר", מעין מצוות קבע), שעל פניו משקף "מידה כנגד מידה ("צרור… כי צוררים הם לכם").

פירושה המדויק של "צרירה" זו לא נתבאר. מקצת פרשנים (דוגמת הרש"ר הירש) מקשרים אותה ללשון "צְרור", מעין חבילה מהודקת, קשורה, לחוצה, אחוזה וכרוכה היטב. לדידם, הציווי הוא לדחוק את האויב לפינה, ללחוץ עליו, 'לקשור את ידיו ורגליו', בטרם המעבר לשלב הקשה יותר, של הכאתו. לפי פרשנים אחרים, מדובר בפועל ייחודי, שעניינו שנאה והצקה לאויב, שממנו נגזר גם ה'צורר' (דוגמת במדבר י, ט: "כִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת").

ברם, מה טיבו המדויק של צו זה דווקא כאן? ומהו טעמו של עונש קולקטיבי ("צרור את המדיינים" כולם, ללא הבדל, אנשים, נשים, טף ובהמה) על חטא שלכאורה חטאה בו רק אישה אחת, כזבי בת צור, או למצער רק חלק מהמדיינים ולא כולם? ומה טעם נאמר צו זה רק כלפי המדיינים ולא כלפי עמים אחרים, דוגמת המואבים?

יתר על כן: בפרשתנו מופיע ציווי נוסף, שמהווה מעין תנאי מקדמי והכרחי למיתת משה, המנהיג הגדול: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיך". "מסכת נקם" המעוררת שאלות כבדות משקל, מעשיות ומוסריות.

מפרש רש"י, בעקבות חז"ל: "מאת המדיינים – ולא מאת המואבים. שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם [=מישראל] שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא 'אל תתגר בם מלחמה'. אבל מדיינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר: מפני שתי פרידות [=גוזלות] טובות שיש לי להוציא מהם: רות המואבייה ונעמה העמונית [ויושם אל לב: הגם שה'פרידה' השנייה – נעמה – עמונית הייתה ולא מואבית, כללן רש"י בבת אחת!]". הפרש גדול יש בין שני הפירושים. לפי הראשון, לא רק התוצאה – המלחמה עם ישראל – גורמת, אלא המֵניע שמאחוריה. ככל שהיא נעשתה לשם הגנה על האינטרסים של מואב, ניתן להצדיקה, ולו מנקודת מבטו של מואב. לא כן מדיין, שנתעבר "על ריב לא לו".

לפי הפירוש השני, היה ראוי לצרור גם את מואב, אלא שהוא נידון – כבן סורר ומורה – "על שם סופו", בהקשר החיובי, ומפני שעתידה לצאת ממנו רות, אמה של מלכות ישראל, ניצל מן הנקמה.

עיון ב"מסכת הנקמה" היהודית, מגלה פנים מרובות ומורכבות. מחד גיסא, מצווה כל אדם מישראל להימנע מן הנקמה ולהתרחק הימנה, לפחות ככל שהיא מכוונת לאחיו. "לא תקם ולא תטר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ה'". מאידך גיסא, מצווים ישראל לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים". ודוד המלך משורר בעוז: "לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומים".

גם הקב"ה, לצד היותו "א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת", מתייחד בכך שהוא "א-ל נקמות". הֵדֵי הנקמה נשמעים היטב גם בספרות חז"ל, דוגמת המאמרים "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות", או: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם".

נקמה מבטאת רגש קמאי עמוק המצוי בליבו של אדם ומתפרץ החוצה ללא בקרה ובלי שיקול דעת. רצון הנוקם לתת לחוטא כפרי מעלליו, מניע את הנוקם לאחוז במידת הדין, לעשות דין לעצמו, ולממש את כעסו באמצעות הפגיעה באויב. המבקשים להצדיק את הנקמה, רואים בה עשיית צדק, מעין "מידה כנגד מידה", ואף אמצעי הרתעה לעתיד לבוא. בדור האחרון, קיבלה הנקמה משמעות מצמררת, כאשר יהודים שהובלו לטבח בשנות השואה, חרתו על קירות תאי המעצר שבהם שהו קודם הגיעם לתאי הגזים "יידן, נקמה!". לאחר השואה, ביקשו רבים לנקום בצורר הנאצי ולהוציא להורג את אנשיו והמסייעים על ידם. וכך בשירו המפורסם של ביאליק (שבשבוע החולף צוין יום השנה לפטירתו), "על השחיטה", שנכתב בסמוך לאחר פרעות קישינב, שקורא בקול: "אם יש צדק – יופע מיד!", ומיד לאחר מכן: "וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!, נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן, עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן".

כנגד הנוקמים, ניצבים שלטון החוק, ה'ממלכתיות', המתינות ושיקול הדעת. חובת הציות להוראות הדין והותרת התפקיד להגן על הביטחון בידי ה'ממלכה', ורק בידי זרועותיה: המדינה, הממשלה, הצבא ומערכת המשפט. אפשר שכאן טמונה התשובה לשאלה מדוע נדרשו ישראל לציווי מאת הקב"ה ל'נקום' במדיין ולא עשו כן מדעתם, ומדוע הוטלה המשימה על משה רבנו, הבא בימים, ולא על ממשיכו יהושע. רק משה, המנהיג השקול והמתון, עתיר הניסיון, שניכר כל ימיו במידת החסד שבו ובהיחלצותו להצלת עשוק – כל אדם באשר הוא – מיד עושקו, אפילו אינו נמנה עם בני עמו (ע"ע בנות יתרו), יהיה מסוגל לבצע את ה'נקמה' כראוי.

לצד שיקול הדעת, קמה החובה לשקול כל מעשה בשום שכל ולא להיחפז, חובה המתבטאת גם בפן הגראפי של התורה, הנותנת רווח בין "ויהי אחרי המגפה" – עילת הנקמה, לבין הציווי ל"צרור את המדיינים".

השניות ביחס לנקמה מאפיינת רבים מן המקורות. בדורות מאוחרים ניכרת מגמה ברורה של רתיעה חריפה והטלת איסור חמור על נקמת היחיד, האדם, והותרת ה'נקמה', אם בכלל, רק בידי הקב"ה, "א-ל נקמות". ביטוי נוקב לכך ניתן גם בדברי הרבנים לבית קוק, הראי"ה ובנו, שהביעו בהקשרים שונים רתיעה וסלידה מפעולות נקמה דוגמת "תג מחיר" הפוגעות בחפים מפשע, גינו והוקיעו את האוחזים במידה זו, וראו בה גם איסור וכֵּשֶל מוסרי, גם חילול השם וגרימת סכנה לכלל.

(מטות  מסעי תשפ"א)