הבטחות צריך לקיים

יכול האדם להשית על עצמו עניינים שהאדם החליט להימנע מהם או שהתחייב לעשותם

פרשת מטות פותחת בענייני 'נדרים'. בכח המוענק לאדם להוסיף על עצמו חיובים. הרש"ר הירש משמיענו: "פרשת קורבנות המועדים מסיימת את עיקר מצוות התורה. לאחריה באה רק פרשת נדרים, אך פרשה זו דנה בנדרים שאדם מקבל על עצמו מרצונו, והיא מייפה ומגבילה את כוחו להעמיד לעצמו מצוות שלא נקבעו בידי ה' אלא בידי האדם". הנדר הוא חיוב שמקורו במוצא פיו של האדם. ללא אמירה מפורשת של האדם אין הוא מחוייב מעבר לחוק ולמצווה המפורשת בתוך מניין המצוות. אולם יכול האדם להשית על עצמו עניינים שמצד עצמם הם מותרים אלא שהאדם החליט להימנע מהם או שהתחייב לעשותם למרות שמצד הדין החרות אין כל מקום להוסיף זאת.

'הנדר' הוא קבלה שהאדם מקבל על עצמו. בהתאם להלכה היהודית מה שהופך את האידיאה הסובייקטיבית לכלל מחייב הוא ביטויו החיצוני של 'הנדר'; כח הדיבור הוא הכח שמחייב את האדם: "איש כי ידור נדר… לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". על פסוק זה משמיענו המדרש: "אחד דברי מצוה ואחד דברי הרשות. מלמד שהנדרים חלות על דברי מצוה כדברי הרשות". האדם מצווה לבל 'יחל דברו', ומסביר רש"י, "כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין". יש שפירושו את הציווי "לא יחל דברו" באופן "לא יאחר", כלומר, את מוצא פיו של האדם על האדם לקיים בהקדם.

חז"ל היקנו להבטחה שהאדם מוציא מפיו מעמד מחייב. כך למשל על הפסוק בספר שמות: "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' א-להיך והישר בעיניו תעשה" מרחיב המדרש את המכילתא: "והישר בעיניו תעשה זה משא ומתן מלמד שכל מי שנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה".

בתלמוד במסכת תמיד אנו מוצאים מחלוקת ביישום דרשתו של רבי יהודה הנשיא באומרו "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם… יש אומרים יחזיק באמונה יתירה, שנאמר: 'עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי'". רש"י: "ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה – ישא ויתן עם בני אדם באמונה ולא יאנה את הבריות". שלא יתכחש להבטחותיו.

המאירי בפירושו לתלמוד משמיענו שלעיתים נכון שאדם יקיים לא רק את אשר הוא ביטא בפיו, אלא גם את אשר עלה בליבו, וכך לשונו: "דרכם של חסידים לקיים דיבורם בכל מה שהם מתנים וקצת חסידים נאמר עליהם שאף במה שגמרו בתוך לבם אף על פי שלא הוציאו בפה היו מקיימים כמו שגמרו בלבם".

(מטות מסעי תשפ"א)