בן סורר ומורה – רלוונטי לתקופתנו?

עיקרה של תשומת הלב צריכה להינתן בראש ובראשונה לציפיות החינוכיות מילד הגדל בעולמנו

האם לפרשת בן סורר ומורה יש משמעות כלשהי בימינו? שאלה זו נשאלה כשאלה פנים תורתית. כבר נחלקו רבותינו האם מדובר בדין שלא היה ולא עתיד להיות ("…דתניא בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא ע"א)), או שאכן הוא מומש בתקופה היסטורית כלשהי ("…אמר רבי יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו" (שם)), אולם השאלה ההיסטורית היא רק בסיס לשאלה מה משמעותה בימינו. התשובה "דרוש וקבל ושכר" פותחת לנו פתח לחשיבות הדרישה של פרשת בן סורר ומורה, אולם אין בה כדי לומר לנו מה עלינו ללמוד ומה עלינו ליישם בדרשה זו של התורה. לא זו בלבד, אלא שההלכה התנתה תנאים כל כך מרחיקי לכת המאפשרים בכלל את המחשבה על "בן סורר ומורה", ועל כן אי האפשרות לקיים את המצווה הזו אינה רק רוחנית ונפשית, כי אם גם מעשית, ואם כן – האם נגזר דינה להיות חסרת משמעות לחלוטין? ומה אומר הדבר על התורה עצמה?

לשאלה זו אפשר שתהיינה תשובות מגוונות. בין התשובות האפשריות נראה כי היא נושאת בחובה תנועה חינוכית נורמטיבית. עיקרה של תשומת הלב צריכה להינתן בראש ובראשונה לציפיות החינוכיות מילד הגדל בעולמנו. שלוש התנהגויות מבוקרות בדברי התורה: סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, זולל וסובא". בפירושו של רש"י "סורר" הוא סר מהדרך ו"מורה" הוא מסרב בדברי אביו. אמירת התורה אפוא היא שיש דרך שבגיל הצעיר אנו נקראים להתוות לילדינו, וישנה תביעה לשמיעה בקול ההורים, ולא לכניעה של ההורים לילדיהם. ראב"ע פיתח את ה"זולל וסובא": "זולל – מפורש והוא זולל בשר, רק הוא שם כלל לנותן בכל מה שיתאווה כל מה שיבוקש ממנו; וסובא – מרבה לשתות והוא המשתכר", ובדבריו מודגשת העובדה כי חלק בלתי נפרד מהחינוך נותן את הדעת גם להימנעות מהסכמה לכך ש"כל מה שיתאווה" יינתן לו. ובכלל קו המחשבה שלימדו אותנו חז"ל הוא גם לתת את הדעת על השאלה איזה ילד יצמח מהעולם החינוכי שאנו מעניקים לו.

לאמור: גם בעולם שבו מערכת היחסים שבין הורים לילדים ובין מחנכים לתלמידים מתבטא באופן שהוא הרבה יותר דיאלוגי, הרבה פחות אלים, והוא פונה לעיצוב האישיות ולבניית היכולת ההומניסטית להעצמת עולמם של ילדינו – התורה מעמידה אותנו גם על המשימה הגדולה של הכוונה ב"דרך" הנכונה, הכרה בחשיבות הגדולה של מסורת הורים וחינוכם, והבנה עמוקה שמערכת היחסים שבה הילד מקבל כל מה שירצה מעוותת את חייו ואת עתידו. מבחינה זו, דווקא בעולם שבו התקדמנו בהכרתנו בזכויות הילד, באנושיות שבו, ברגישות לצרכיו ורצונותיו – אנו נקראים גם לתת את הדעת לכך שמול כל אלה ניצבים יסודות חינוכיים שאנו מכוונים אליהם, ואין אנו משמיטים את הקרקע תחת המעשה החינוכי המשמעותי הזה.

(כי תצא תשפ"ב)