מרדכי גרנביץ
"תגיד, אתה זוכר עם מי דיברת בקידוש?", הוא שאל. "מאיפה שאזכור?", אני עונה לו. כולה שיחה אקראית בקידוש… "תהיה בריא. הוא מיליארדר גדול. והוא מתעניין בך"
בניו יורק הוזמנתי פעם למה שהיתה כנראה ההופעה הגרועה בחיי. הופעה שממש הרגשתי בה שהכל לא הולך, הקהל בכלל לא איתי. אני שר לעצמי וגם בין השירים מדבר ומספר ממש לעצמי. כשחזרתי לארץ סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע כמה נורא היה הערב ההוא. אבל, אחרי כמה חודשים קבלתי הודעה ממישהו שהיה שם, כמה השפיע עליו אותו ערב. אני זוכר איזו טלטלה חוויתי כשקראתי והבנתי שהחוויה שלי היתה אמנם לא משהו, אבל בעצם קרה שם דבר גדול.
כמה פעמים מישהו בא ואומר לך, "זוכר שדיברנו לפני כך וכך שנים? מה שאמרת אז, ממש עזר לי במצב שהייתי". לפעמים אתה אפילו לא זוכר שאמרת דבר כזה. זה היה עוד מפגש אקראי כזה שמפטפטים בו. אבל לא. מסתבר שזה לא היה סתמי.
קורה לנו לא מעט, שאנחנו אומרים "זה לא היום שלי"; היום אין לי מצב רוח, אני לא במיטבי. יש אלפיים סיבות למה רק נחכה שהיום הזה יעבור. כל מיני בלת"מים, תקלות לא צפויות, טעויות או מאורעות שלא ממש רצינו להזמין מראש. כמה פעמים אדם אומר לעצמו ש'אין משמעות למה שאני עושה היום'? לא לחיוך שלי, לא לפרגון שלי, לא לתפילה שלי, לא לעבודה שלי.
פעם כתבתי פה טור ואמרתי לעצמי אחר כך, יא אללה, המסר יצא קצת פרווה, אולי הייתי צריך ללטש יותר, בטח זה סתמי כזה, חסר פואנטה. ממש התבאסתי. ודווקא באותו שבוע קיבלתי לא מעט מיילים והודעות מאנשים שהטור נגע בהם, עורר אותם למחשבה, והועיל להם.
זה לא יאומן כמה לפעמים ממשפט אקראי או מפגש שנראה כאילו מיותר, יוצאים דברים עם משמעות.
פעם בתפקיד שמילאתי לפני עשור, נסעתי לקליפורניה, הייתי צריך לגייס סכום מאד גבוה עבור פרוייקט מסויים. דברים לא הלכו כמו שצריך. בבית הכנסת בשבת ישבתי בקידוש לאכול קצת טשולענט. כמובן, מפטפטים עם מי שיושב לידך. אבל זה סתם פטפוט, בשבת הרי אני לא משווק פרוייקטים ולא מגייס כסף… ביום ראשון התקשר אלי חבר שאירח אותי ואמר לי "תגיד, אתה זוכר עם מי דברת בקידוש?", "מאיפה שאזכור?", אני עונה לו. כולה שיחה אקראית בקידוש… "תהיה בריא. הוא מיליארדר גדול. והוא מתעניין בך. טוס אליו הביתה, הוא מחכה". באמת הוא נתן אז סכום גבוה מאד בשביל הפרוייקט. חשבתי לעצמי שבטח אם הייתי יודע מי זה ששואל אותי מאין באתי הייתי משקיע קצת יותר תשומת לב בשיחה… אבל האמת היא שככה זה בכל דבר. אין תפילה יותר משמעותית מזאת שכרגע אני נמצא בה, גם אם זו מנחה עייפה של יום מתיש. אין מפגש חשוב יותר מזה שאני נמצא בו כעת, כי אם מישהו הגיע לשבת איתי לקפה יש לזה סיבה. אין זמן אחר חוץ מהיום הזה שאני נמצא בו גם אם הייתי ממש משתוקק שהוא כבר יעבור ויגיע המחר…
רבי נתן מברסלב אומר שזה עיקר המסר של ספירת העומר, כל יום נספר. כל יום משמעותי בספירה הזאת ואסור לפספס. "צריך לידע בכל יום ויום שהעיקר הוא היום הזה דיקא שהוא עומד בו. ולא לדחות מיום לחבירו כלל"…"שאי אפשר לקבל את התורה כי אם כשיודעין שהעיקר הוא היום הזה שהאדם עומד בו".
שנזכה!
(אמור תשפ"ב)
