מדינת ישראל – גלות או גאולה?

יחס קדושה למוסדות ממלכתיים, לשלטון ובעלי שררה, לכלי נשק ולמדי צבא, זהו דבר המנוגד לרוחה של תורת ישראל

בחתך כללי, הגישה החרדית תופסת את המציאות הפוליטית העכשווית כ"גלות ישראל בארץ הקודש". דהיינו, כינונה של מדינת ישראל אינו משנה את הגדרת הגלות שבה עם ישראל מצוי. על פי גישה זו, עם ישראל "האמיתי" הוא המגזר ששומר את המסורת היהודית במלואה, כלומר המגזר החרדי לבדו, ובדיוק כמו בתקופת הגלות, גם כאן הוא נמצא תחת שלטון זר, שעמו הוא צריך להתעמת – להשיג ממנו את המקסימום שניתן להשיג תוך שמירה על מאפיינים בדלניים.

את הגישה הזו יש לדחות בשתי ידיים. יחס זה למדינה מסרב לראות את ההישגים הפוליטיים של עם ישראל במפעל הציוני ולייחס להם משמעות דתית כלשהי. הוא מתעלם ממימוש החזון שעליו חלמו והתפללו יהודים לאורך הדורות ומתכחש לתהליך הגאולי שעבר עם ישראל. יחס זה גם מסרב לראות עצמו שותף לכלל עם ישראל, ומפרש את הקורות אותו רק מתוך הפריזמה הצרה של עצמו – הקהילה שומרת המצוות.

מן העבר השני, בקיצוניות הפוכה, נמצאת גישתו של חלק מרכזי בציונות הדתית, הרואה במדינת ישראל את התממשות חזון הגאולה, ובשל כך מייחס לה קדושה. גישה זו מסתמכת על דברים שכתב הראי"ה קוק, טרם קום המדינה, על משמעותה של מדינת ישראל שתקום (אורות עמ' קס):

"מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהווייתה התוכן האידיאלי היותר עליון… מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר. ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון".

האם מדינת ישראל, שקמה שלוש עשרה שנים לאחר פטירת הראי"ה היא אותה המדינה שעליה הוא כתב את הדברים הללו? מסופקני. ובכל זאת, פלג מרכזי בציונות הדתית מחשיב את מדינת ישראל כ"יסוד כסא ה' בעולם". לדעתו, יש בממלכתיות ממד של קדושה, שכן המדינה ומוסדותיה מבטאות את תהליך הגאולה המתממש לנגד עינינו, והן המצע שעל גביו מתגלה השכינה. מכאן צומח היחס המקודש לצבא (הרצי"ה עודד את תלמידיו ללכת לצפות במצעד הצבאי ביום העצמאות) ולמנהיגי האומה (באופן מסורתי ראשי ממשלה מוזמנים לנאום בישיבת מרכז הרב בחגיגות יום ירושלים), לאימוץ עמדות לאומניות ולשכנוע עמוק שלא ירחק היום וכל עם ישראל יהפוך להיות דתי, כחלק ממימוש מלא של חזון הגאולה.

גם את הגישה הזאת יש לדחות. גם היא עיוורת למציאות שנגלית לנגד עיניה. אם עד מלחמת ששת הימים היה נראה שחזון הגאולה מתקדם, מאז מלחמת יום כיפור נראה שנרשמות בו לא מעט נסיגות. גם עם ישראל איננו שב בתשובה והופך לדתי אלא שומר על רוב חילוני. ובכלל, יחס קדושה למוסדות ממלכתיים, לשלטון ובעלי שררה, לכלי נשק ולמדי צבא, זהו דבר שלדעתי מנוגד לרוחה של תורת ישראל. לא לחינם הרב אהרן ליכטנשטיין הזדעזע כששמע על יחסו של הרצי"ה למצעדי הצבאי. הוא ראה בשירות בצבא חובה וגם זכות, אבל סירב ליחס לו קדושה.

כיצד, אם כן, יש לתפוס את המדינה מבחינה דתית? אם לא מדובר בגלות וגם לא בגאולה, אז מהי מבחינה דתית? על כך נעסוק ברשימתנו הבאה.

(דברים תשפ"א)