לא גאולה ולא גלות, הזדמנות

לאחוז. להודות ולהלל על ההזדמנות שקיבלנו, ולחשוב כל העת כיצד אנו מממשים אותה

מלחמת ששת הימים חוללה מפנה ביחסה של יהדות העולם לישראל. רבנים מן האורתודוקסיה המודרנית אמנם תמכו בציונות, הכירו במדינת ישראל ושמחו בהקמתה, אך לא מיהרו לעלות לארץ. מבחינתם היה ערך גם לישיבתם של יהודים בארצות העולם, ובמיוחד בארצות הברית, החופשית והדמוקרטית. הם לא החשיבו את מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו" ולא ראו בה מימוש מיידי של החזון המשיחי. מבחינתם היא היתה ניסוי מעניין של קיום יהודי-ריבוני, אך לא חשו מחוייבים להצטרף אליו.

מלחמת ששת הימים שינתה בהם משהו. אנו מוצאים זאת בכתביהם של לא מעט מרבנים אורתודוקסים מודרניים. הרב נורמן לאם, נשיא הישיבה-אוניברסיטה, לדוגמה, תיאר כיצד ניצחונה המזהיר של ישראל במלחמה, רומם את מעמדו כיהודי על ספינה שבה הפליג. הרב יונתן זקס, רבה הראשי של אנגליה, תיאר כיצד ימי המלחמה והניצחון המזהיר שאחריהם גרמו ליהודים באוניברסיטת קיימברידג' להתקבץ בקמפוס ולהתאגד סביב זהותם היהודית. הרב דוד הרטמן סיפר כי המלחמה גרמה לו להבין שמשהו גדול מתחולל במדינת ישראל הקטנה ועוררה בו את הרצון להצטרף אליה.

כמוהם, כך עוד רבנים רבים, בעלי אוריינטציה ציונית, חשו שמשהו גדול התרחש במלחמת ששת הימים בארץ ואי אפשר להתעלם מכך. זו הסיבה לכך שרבים ממנהיגי האורתודוקסיה המודרנית עלו לארץ החל משלהי שנות השישים של המאה העשרים. ואולם, גישתם למדינה לא התאפיינה במשיחיות. הם ראו בה יציאה מן הגלות אך לא מיהרו להכתירה כגילוי משיחי. גישתם היתה מאופקת ומאוזנת יותר, כזו שמכירה בפוטנציאל הגאולי, אך נמנעת מלהתמכר למחשבה כאילו יש כאן תהליך דטרמיניסטי, בלתי-הפיך.

היטיב לנסח זאת הרב נחום אליעזר רבינוביץ' (מסילות בלבבם, עמ' 258):

"תהליך שיבת ישראל לארצו מחייב אותנו להבין שנדרשת מאתנו התנהגות ההולמת עם השב לארצו וקובע את גורלו. אנו זכינו לראות את עם ישראל חוזר לארצו ואת ארץ ישראל פורחת, ויש להודות לה' על כך ולהבין את כובד האחריות המוטלת עלינו נוכח השינויים ההיסטוריים. אולם יש להיזהר מלפרש את דברי חז"ל בשטחיות. ובוודאי שאסור להשתמש בסיסמה 'קץ מגולה' כשיקול לעשות משהו או להימנע ממשהו אחר".

מבחינה דתית יש משמעות עמוקה למדינת ישראל. מדינת ישראל היא הזדמנות שא-לוהים העניק לעם ישראל להתקיים באופן ריבוני ואחראי, להרחיב את קיומה של התורה מעבר לגבולות הגטו, ולממש את הפוטנציאל הרוחני הגלום בו, להיות אור גויים וברכה לכל משפחות האדמה.

לכן, אי אפשר לחיות במדינה בתחושה של גלות. זו כפירה ברורה בהשגחה הא-לוהית שסובבה את הקמת המדינה. מאידך גיסא, אי אפשר לחיות בתחושת שאננות כאילו קיומנו בארץ מובטח. יש להתנהל כאן מתוך כובד תחושת האחריות. קיבלנו הזדמנות לחדש את רוח היהדות, להתקיים כחברת מופת, ועלינו להיות מחויבים למהלך הזה. אם לא נצליח בו, אין שוב ערובה שקיומנו בארץ יתמיד (וכדברי הרב נורמן לאם: "האמונה בשכר ועונש קודמת לאמונה במשיח"). על כן, שאלת מקומה של היהדות במדינת ישראל היא חיונית להבטחת גורלנו. אין היא בעיה, שניתן לפתור בסטטוס קוו. היא קריאה למימוש העצמי שלנו כעם יהודי, ריבון לעצמו.

זו הגישה השלישית למדינה (בשתיים האחרונות דנו ברשימה הקודמת), שבה אני מעדיף לאחוז. להודות ולהלל על ההזדמנות שקיבלנו, ולחשוב כל העת כיצד אנו מממשים אותה. דבר לא מובן מאליו, אך גם דבר איננו מובטח מעצמו.

 (ואתחנן תשפ"א)