הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברשימות הקודמות התחלנו לדון בהבחנה הקטגורית שבין הלכה ומוסר. מוסר מתווה לאדם דרך חיים שבאה לידי ביטוי באופנים שונים בנסיבות שונות. הלכה, לעומת זאת, קובעת לאדם פעולות מסוימות שעליו לבצע. טענו, שעניינים מוסריים אינם יכולים להיתרגם באופן מלא להלכה, ולכן יש לשמור עליהם במובנם הכללי. דוגמה אחת שהבאנו לכך היא הצניעות, וכעת נעסוק בדוגמה נוספת, המכונסת בפסוקים הבאים (יט, יז-יח): "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
מבחינה ספרותית, שני הפסוקים יוצרים מבנה כיאסטי מעניין. כנגד האיסור המובא בפתיחה – לא תשנא את אחיך, בא החיוב שמופיע בחתימה – ואהבת לרעך כמוך, וכנגד החיוב המופיע בחלקו השני של הקטע – הוכח תוכיח, בא האיסור בחלקו השלישי – לא תקום ולא תיטור. מבנה זה מעלה את הרושם שמדובר ביחידה ספרותית אחת, שלא ניתן לנתק בין מרכיביה. הרושם מתחזק לנוכח הכינויים השונים שמעניקים הפסוקים לסביבתו של האדם בכל אחד מהחיובים או האיסורים: אחיך, עמיתך, בני עמך ורעך. חלופת הכינויים הללו מלמדת שכל החיובים הללו סובבים סביב רעיון אחד, אשר מתבטא בכל פעם בסגנון אחר.
העולה מכל זאת שלפנינו עקרונות מוסריים יותר מאשר הלכות קונקרטיות. התורה לא מעוניינת במעשה כזה או אחר דווקא אלא מבקשת באמצעות החיובים והאיסורים הללו לעצב אישיות מסוימת, אשר תיתן את ביטוייה בדרכים שונות במהלך החיים. מי שיעשה קונקרטיזציה לחוקים הללו יאבד את משמעותם. דווקא אי ההרחבה והשארתם ככללים מוסריים, היא שמאפשרת את מימושם הרחב בחיים, בהתאם לכוונתם הראשונית.
בדרך זו ניגש הרמב"ם אל קבוצת מצוות אלה. הרמב"ם לא קבע קובץ של הלכות תוכחה, אהבת הרע או של איסור שנאה ונקימה ונטירה. הרמב"ם כלל את המצוות הללו בהלכות דעות, שעוסקות במידותיו של האדם, ובכך נתן להן את ההקשר הנכון.
בפרק ו' מהלכות דעות מזכיר הרמב"ם את העובדה שהאדם נוטה להיגרר אחר החברה שבה הוא חי, ועל כן חלה חובה על האדם לברור את האנשים שעמם הוא מתרועע. על האדם להתרחק מן האנשים בעלי המידות הקלוקלות, ולהתחבר לצדיקים ולחכמים. השאיפה היא שבעזרתם הוא יתחנך ויעצב את אישיותו בדרך הטובה. חובה זו כלולה במצוות התורה "ובו תדבק", שמתפרשת על ידי חכמים כמצווה להידבק בתלמידי חכמים.
לאחר פתיחה זו מביא הרמב"ם את החיובים והאיסורים שהזכרנו למעלה. מכאן ברור שהעניק להם מובן מוסרי. הוא ראה בהם גילום של דרך חיים שצריך האדם ללמוד ולאמץ מן החכמים: האדם צריך לאהוב את חברו, "לספר בשבחו ולחוס על ממונו". עליו במיוחד לאהוב את הגר ולחמול עליו, ואסור לו לשנוא בלבו אף אדם מישראל. כשיחטא אדם לרעהו עליו להוכיח אותו על כך ולא להותיר את הדברים בלב, וגם לעשות זאת בצורה שלא תכלים את חברו. בהמשך לדברים הללו כותב הרמב"ם, שאם היה החבר הדיוט שלא ניתן להוכיחו, והאדם מחל לחברו בלבו מבלי להוכיח אותו, אזי "הרי זו מדת חסידות", שכן "לא הקפידה תורה אלא על המשטמה" (הלכה ט').
דברים אלה מעידים שוב על החשיבות הרבה שיש בתפיסת מצוות אלה כעקרונות מוסריים ולא כהלכות קונקרטיות. אילו היתה התוכחה נתפסת כהלכה מחייבת ספק אם יכול היה האדם להשתחרר ממנה. אך כאשר מבינים שמדובר במצווה שנועדה לעצב אישיות וחברה מסוימות, הרי שכאשר מושגת התוצאה שלה (מניעת משטמה בין בני אדם), האדם פטור ממנה.
הנה, אם כן, דוגמה נוספת למצוות שהינן עקרונות מוסריים ולא הלכות. ברשימה הבאה נדון בדוגמה נוספת– איסור לשון הרע.
(נח תש"פ)
