המלחמה המוסרית במלחמות

בשנת 1932 כותב אלברט איינשטיין מכתב למלומד יהודי אחר, זיגמונד פרויד, ובו הוא שוטח בפניו שאלה שמבחינתו היא הגורלית ביותר עבור הציביליזציה בתקופתו: "האם קיימת דרך לשחרר את האנושות מפורענות המלחמה?". ניבא איינשטיין וכנראה ידע מה ניבא. שבע שנים לאחר מכן תפרוץ מלחמת עולם נוספת שתוביל למותם של עשרות מיליוני בני אדם בשדה הקרב ובמחנות השמדה.

איינשטיין שואל את השאלה המתבקשת. כל זאת לשם מה? מדוע עמים נלחמים אחד בשני? מהו הצורך הבוער הזה לשלוח את מיטב ילדינו לשדה הקרב במקום פשוט לחיות, כל אחד במקומו, בשלום ובשלווה?

תשובתו של פרויד, שעסק רבות כידוע בנפש האדם, לא היתה אופטימית. "באופן עקרוני", השיב לו פרויד, "בני האדם נוהגים להכריע בעניינים שבמחלוקת באמצעות שימוש בכוח. הדבר תקף בממלכת החי בכללותה, והאדם אינו יכול להוציא את עצמו מתוכה". כיאה למשנתו של פרויד, האדם מושפע מכוחות ונטיות שקיימים בקרבו, בהם כוחות חייתיים והרסניים, וקשה עד בלתי אפשרי להתגבר עליהם. לדעתו, הדרך לביטול המלחמות היא רק בדרך של התאחדות כלל עולמית תחת שלטון אחד אשר יכריע בסכסוך בין עמים. כידוע, מסקנה זו היתה הרקע להקמת חבר הלאומים ולאחריו האו"ם, במטרה לשמר את השלום העולמי ולקדם שיתוף פעולה בין מדינות. היום אנו יודעים יותר מתמיד, שרק שיתוף פעולה בין מדינות מאפשר לאנושות להתגבר על סכנות ואיומים המרחפים מעל כולנו.

אבל שלטון אחד, כלל עולמי, לא יכול לקום מאפס. הוא זוקק הסכמה משותפת של העמים על עקרונות מוסריים מסוימים, שיהוו בסיס להתארגנות הפוליטית המשותפת. כיום עקרונות אלו מנוסחים באמנות בינלאומיות שונות, המקובלות על האו"ם ומכתיבות את צעדיו. במילים שלנו, אפשר לומר שכדי לכונן שלטון אוניברסלי אחד יש צורך בתורה אוניברסלית אחת. ניסוח תורה זו, היא שהעסיקה את הרב דוד שלמה שפירא, בחיבורו 'יסודי הדת האוניברסלית', כפי שראינו ברשימות הקודמות.

הרב שפירא מביא את דברי הרמ"א בספרו תורת העולה, אשר מסביר את איסור עשיית הפסלים לבני נוח על בסיס הסלידה ממלחמות. לשיטתו, פסלים וכל עבודה זרה נותנים ביטוי מוחשי לאמונות ולדעות של העמים, דבר שגורם להעמקת הפערים ביניהם ולמאבקים רעיוניים, מה שמוביל בסופו של דבר למלחמות. לכן הדבר נאסר. במקום זאת חויבו כל העמים להאמין בא-ל אחד מופשט ובלתי נראה, שמצד אחד יהיה שותף לכולם ומצד שני ייתפס באופן המיוחד לכל עם על פי תרבותו ודרכו.

מעבר לכך, הכרה בא-ל אחד מובילה לאמונה באחדות הבריאה וברצון של א-לוהים שכל מין וכל יצור נברא יתקיים באופן עצמאי. על פי הרב שפירא, אותו עיקרון מופנה גם כלפי מציאות העמים: "הדת האוניברסלית מאשרת את מציאות העמים בתור קיבוצים נפרדים עומדים ברשות עצמם", הוא כותב. "אין הקדוש ברוך הוא רוצה שתהיינה האומות דווקא ערבוביא אחת. לכל אומה ואומה יש צביון המיוחד לה, נטיות וכישרונות המיוחדים לה ואם תתבולל ותיטמע בין עמים אחרים אז תיפחס צורתה המיוחדת לה". לכן, הדת האוניברסלית לא שואפת מצד אחד לבטל את ההבחנה בין העמים, "אומה אינה אלא משפחה שנתרחבה וכשם שאין לשאוף אל ביטול המשפחה, כך אין לשאוף אל ביטול האומה", ומצד שני היא אוסרת על פגיעה של עם אחד בעם אחר.

"אין לאומה זכות לשלול ארץ מאיזה עם שיהיה ולספחה אל גבולה היא… אין שום אמתלה דתית וחוקית להתיר על פיה מלחמות כיבוש", מבהיר הרב שפירא, ומכאן ששפיכת דם במלחמה "אין לה היתר יותר מבשעת שלום". המלחמה היחידה המותרת היא כדי להציל עמים עשוקים מיד עושקיהם ולבער משטרי רשע, שאינם נוהגים על פי המוסר האוניברסלי. זהו הרקע, לדעת הרב שפירא, לסלידה ההלכתית מדרכיהם של עובדי האלילים ולדרכם הפוליטית.

תורה אוניברסלית זו צריכה להגיע מעם ישראל ולהיות מופנית אל העולם. מדינת ישראל צריכה להוביל את מאמצי השלום העולמי ולהתנגד למלחמות הנעשות לשם כיבוש בלבד, כפי שמתרחש כיום באוקראינה. אם תתכחש מדינת ישראל לייעוד המוסרי הזה שלה, היא תשמוט את הקרקע מתחת להצדקת חזרתה ההיסטורית לתפקד כישות פוליטית.

(כי תצא תשפ"ב)