הכל על איך התפזרנו לכל כך הרבה תרבויות

בימינו, נדידת העמים הגדולה נעשית לא בשמים ולא מעבר לים, אלא ברשת. אתה יכול לעמוד בתור ברמי לוי באשדוד ולצפות בפלאפון בסרטון של סיני רודף אחרי חתול

פעם טסנו מגרמניה להודו. בשדה התעופה בגרמניה ניגשתי לאחד הדלפקים לשאול משהו והתינוק שבזרועותיי התחיל לבכות. הגברת בדלפק סובבה את הראש שלה הצידה והפרצוף שלה התמלא שאט נפש, היא סימנה בידה שהבכי שלו צורם לה באוזניים ואני מתבקשת לזוז משם. בחוץ הרחובות היו אפורים ושקטים, אנשים הלכו עם אוזניות באוזניים, מהר, לבד, אפילו בנין יפה שנמצא בשיפוצים היה עטוף כולו ברשת לבנה, שום חתיכת טיח לא התעופפה ממנו ושום צעקות לא עלו בין הפועלים שלא לבשו ג'ינס מרוח בבטון וחולצה בריח סיגריות, אלא יותר כמו בוב הבנאי- לבושים במדים כהים עם פסים זוהרים כמו נותני שרות.

זו היתה עצירת ביניים קצרה וכמה שעות אחר כך נחתנו בהודו. כבר בשדה התעופה הצחוק והצבעוניות השתלטו על הכל. פקיד ההגירה צחק כשראה שיש לנו רק בנים במשפחה ובירך אותנו בבת, פקיד אחר עיין ארוכות בדרכונים שלנו וקרא לעוד פקיד שיבוא לרגע לעיין איתו- הם עיינו והחליפו מבטים, מבטים נועצי עיניים כמו שהודים נוהגים ואז גם הם התפוצצו מצחוק "מה?", הם צחקו "את יותר מבוגרת מהבעל שלך?". וכך, עוד לפני שיצאנו לרחובות הצפופים המלוכלכים העמוסים עשן, ריח של שמן שרוף, סוכר, חריפות, פועלים, מוכרים, סחורות, ריקשות, ילדים, פרות ואפילו פיל, חשבתי – מה קרה שם במגדל בבל? איך בלל ה' את העמים, ערבב את שפתם, איך התפזרו האומות לקצוות שונים כל כך? ומה היה שם לפני? איך נראו העמים שהיו סוג של "האומות המאוחדות", בעלי שפה אחת ודברים אחדים?

זה לא קרה ביום כמובן. העמים לא נורו מתוך מגדל בבל כמו מתוך לוע של תותח ונפוצו על פני הארץ ונחתו כל אחד במקום אחר. זה קרה לאט לאט. "אם תשמאל ואימינה", אומר אברהם ללוט, הרועים נודדים עם העדרים, מקימים משפחה, שבט, אומה קטנה ליד נהר. וכך נגררו לאט בתוך היבשות, מצאו נתיבי סחורות, גרו על צמתי דרכים חשובות. ירדו במורד הנהר אל מקום חדש, אולי מיצר הרפתקנות ואולי מרצון במציאת מקור פרנסה שעוד אין עליו מתחרים. אחר כך התחילו לחצות ימים גדולים בספינות, מי שהיה חזק, אמיץ ובר מזל השלים את המסע המפרך בים העצום המפריד בין היבשות וכשצוקים צצו מתוך הים וקיבל את פניו חוף, הוא עגן, והתיישב וקרא למקום על שם המקום ממנו הוא בא. "ניו אינגלנד", למשל. אחר כך התעבו התרבויות שכבות על שכבות, והתקבעו המאפיינים של כל ארץ ואזור צבע העור, מבנה הפנים, השפה, מקורות התעסוקה וההכנסה. תרבות דתית. אימפריות יצאו למסעות השתלטות על מקומות רחוקים, להעלות מהם מס, לנצר, לאסלם, לכבוש טריטוריה, להביא עבדים. להשליט את התרבות שלהם ביד חזקה. כנראה שהצורך העמוק שהיה לפני מגדל בבל הוא צורך אנושי עמוק- להיות בקרב דומים לי. להשתלט על חלש כדי להמיר אותו להיות כמוני ואם הוא רחוק מדי ממני ואין אפשרות לגשר על הפערים בינינו, או כהה עור ממני – להפוך אותו לרכוש שלי, זה גם סוג של להגדיל את עצמי.

בימינו, כשהמעבר בין ארצות נעשה קל יותר, עסקים, לימודים, טיולים, ביקורים. גם הזליגה בין התרבויות קלה יותר. בלפלנד לא צריך יותר לתפור את המכנסיים המסורתיות מעור אייל, כי אפשר לקנות מכנס סינטטי חם בחנות ד'קטלון. אבל, נדידת העמים הגדולה נעשית לא בשמים ולא מעבר לים, אלא ברשת. אתה יכול לעמוד בתור ברמי לוי באשדוד ולצפות בפלאפון בסרטון של סיני רודף אחרי חתול, או בסדרת בית משפט נורווגית. אתה יכול לעמוד באמצע השביל בטרק בהודו כשסביבך מפלי עננים ולסגור מקום לימודים לשנה הבאה, לחתום על חוזה לדירה, או להזמין נעליים באליאקספרס. הקלות הזאת נהדרת ומאפשרת, וה'כיבוש' שבה רך והדרגתי, אבל אני שואלת את עצמי אם היא מדללת את התרבויות השונות שהתפתחו? והיהדות, למשל? שהיא תרבות מאד ספציפית בים העולם? האם היא מתעשרת ככה? אולי נפגעת? אולי משתנה?

(פנחס תשפ"ב)