והעיקר לפחד ולא להיכשל כלל

שני סוגים של מנהיגים שעלולים לשגות ולחטוא מוזכרים בפרשת "ויקרא". האחד הוא המנהיג הדתי-רוחני, הכהן הגדול, ועליו נאמר: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא" (ד, ג), ומשמע מכך שייתכן שהוא לעולם לא יחטא בחטא המחייב הבאת קורבן כפרה. האחר הוא המנהיג הפוליטי-מדיני, הנשיא, ולגביו התורה אומרת: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" (ד, כב), וכפי שמעיר ספר הזוהר הכוונה היא: ודאי יחטא.

קיימת אפוא אפשרות שמנהיגים דתיים יהיו אנשים מורמים מעם, שיראו את ייעודם בחיים כשליחי ה' לעולם וכשליחי הציבור כלפי קונם, ומתוך תודעה זו ייזהרו במעשיהם ויישארו בתומתם. לעומת זאת, המנהיג הפוליטי-מדיני, הנשיא, מועד למעוד הרבה יותר. ואכן, מה שהתורה אומרת ברמז דק, כותרות התקשורת מספרות בזמר גס. נבחרי ציבור רבים נחשדים, ולעיתים אף מורשעים, בעבירות של שוחד, טובות הנאה וטוהר המידות.

מה גורם לתופעה מוכרת זו? האם היא נובעת מכך שאנשים בעלי תכונות בעייתיות נמשכים לתפקידי שררה, או שתפקידי השררה גורמים לאנשים נורמטיביים לפתח התנהגויות בעייתיות? ר' עובדיה ספורנו כתב על הנשיא "שאמנם דבר זה מצוי שיחטא, כאומרו: 'וישמן ישורון ויבעט'". האגו המתנפח ומתפתח עם העלייה בסולם התפקידים, ותחושת הכוח שבאה עם השררה, הם שגורמים לאותם אנשים להשיל מעליהם את היושרה וניקיון הכפיים, ומקרבים אותם לאזורי הסכנה של החטא. אפשר ששורש החטא של הנשיא ודומיו רמוז בראשי התיבות של המילים "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" = אני. אני ואפסי עוד. כשהאני מתנפח – החטא מתפתח.

ההיסטוריון הבריטי, הלורד אקטון, אמר: "הכוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". ההיסטוריה האנושית היא קודם כל היסטוריה של רודנים עריצים שעיצבו אותה על ידי פעילות כוחנית נטולת רסן. הדברים לא התרחשו רק בעולם הקדום, בו כיכבו מלכים תוקפניים, בהם בולטים אלה שהצרו והרעו לישראל מפרעה ועד קיסרי רומא. דווקא המאה ה-20 סיפקה את הדוגמאות האיומות ביותר, כאשר שלושה מנהיגים – סטלין, היטלר ומאו טסה טונג – גרמו לשפיכות דמים בהיקפים שעולים במספרים מוחלטים על כל מה שהתרחש אי פעם בהיסטוריה.

במדינתנו הדמוקרטית והמתקדמת, אין למנהיגים סמכויות וכוח מוחלטים. אצלנו הכוח משחית "רק" את טוהר המידות ומטה לרעה כוונות ופעולות, אך די בכך כדי שנתקומם ונשאף שהמצב ייתקן. יש המוצאים נחמה במאמר חז"ל שדרשו את המילים: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" מלשון "אשרי": "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן חטאת שגגה על שגגתו" (תוספתא ב"ק, ז, ה). רש"י הוסיף והדגיש שנשיא המתחרט על שגגתו, "קל וחומר שמתחרט על זדונותיו".

אולם, אין כאן כל מקום לנחמה, שכן חז"ל לא אומרים שהדור מאושר כשמנהיגיו חוטאים, אלא כאשר הם באים מיוזמתם ומודים בחטאם, ובאמצעות הקורבן לוקחים אחריות ומבקשים סליחה על שגגתם. כאשר מנהיגים נתפסים בקלקלתם ואף אינם מודים בה, או מתחמקים מבדיקה ומאשימים רק את זולתם, לא מסתתר מאחורי זה אושר גדול אלא רק מכאוב כבד.

אחת הדאגות שמעורר המצב הקיים היא שהשחיתות הציבורית תניא אנשים ראויים מלהיכנס לפעילות ציבורית. האמנם על האדם לברוח מכל תפקיד, מחשש שאף הוא יבוא לידי שחיקה והשחתה? כמובן שלא! חז"ל מתחו ביקורת על תלמיד חכמים שהגיע להוראה ואינו מורה (ע"ז יט, ב). מספרים על תלמיד חכם כזה שבא לפני רבי ישראל סלנטר להתייעץ בדבר תפקיד רבני שהוצע לו. האברך הביע חששות כבדים שאין הוא ראוי לתפקיד וביטא פחד גדול מפניו. אמר לו הרי"ס: "וכי מי אתה חושב צריך ללכת לרבנות, מי שאינו פוחד?!"

גם בענייני ציבור, מי שראוי ומסוגל לא צריך להירתע. ומה יעשה ולא יחטא? יזכיר לעצמו תמיד את סכנת ההיבריס האורבת לו, וכי הוא כאחד האדם ולא מורם מעם, יקיף עצמו באנשים המסוגלים לבקרו ולתקנו, ולא באנשי שלומו אומרי "כן" ועושי רצונו. החשש מפני שחיקה ערכית והפחד מפני מעידה מוסרית, הם כשלעצמם תבלינים חיוניים ביותר כדי לצלוח את הפעילות הציבורית בהגינות, ביושרה ובניקיון כפיים.

שימו לב כמה אנחנו חוששים לגבי כל פירור של חמץ וכל מוצר מזון שאנו קונים לקראת פסח. אם היינו חוששים באותה מידה על כל דיבור שיוצא מפינו, החברה הייתה נראית אחרת. רבי נחמן היה אומר: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל". ובוודאי אסור לפחד מפני אויבים ומפני עולבים. אולם, צריך אדם לפחד מחולשותיו שלו, וכך ישכיל להתמודד עם ניסיונות העולם הזה. על כך הורה החכם באדם: "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד). לכן, יש לדעת ש"כל העולם כולו גשר צר מאוד", והעיקר לפחד כשצריך, ולא להיכשל כלל.