כשיש פיצול בקהילה

הנושא המסעיר ביותר את קהילותינו בשנים האחרונות, עליו קהילות מתווכחות, ובגינו קהילות מתפצלות, הוא שאלת מקומן של נשים בבית הכנסת – מחלוקות אודות ריקוד נשים עם ספר תורה, קריאת מגילה או אמירת דרשה ע"י אישה, שירת אנעים זמירות מפי ילדות או על עלייה לתורה לנשים. לכל הדיונים צדדים שונים – הלכה ומנהג, חברה וקהילה. דומני שאין עוד ויכוח המעורר את עוצמת המחלוקת וסערת הרגשות שמעורר דיון זה. לאורך שנותיי כרב קהילה פנו אלי כמה וכמה קהילות להתייעץ כיצד לנהוג בהתעורר מחלוקת שכזו. ברוב המקרים אין מדובר בשאלה הלכתית מובהקת, אלא בשאלת מדיניות עקרונית הנוגעת לאחדות הקהילה וליחס שבין שימור מנהגיה לבין מתן מענה לצרכים המתעוררים בקרב חברי וחברות הקהילה. קהילה שבתוכה התגלע סכסוך מעין זה ביקשה שאכתוב להם את חוות דעתי. כך השבתי להם –

"לחברי קהילת… שלום וברכה,

"תניא, אמר רבי יוסי: מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה? כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו" (חגיגה כב.)

בזמן המקדש הייתה נהוגה הקפדה גדולה על ענייני טומאה וטהרה, עד כדי חלוקה של הציבור ל"חברים" (המקפידים על דינים אלו) ו"עמי ארצות" (החשודים שאינם מקפידים על כך). למרות הידיעה הברורה שרבים מהציבור אינם מקפידים כראוי על דיני טומאה וטהרה, מספרת הגמרא כי בבית המקדש נהוג היה לקבל תרומות של שמן ויין מכל אדם, גם אם הוא "עם הארץ" החשוד שאינו מקפיד כראוי על טהרת המאכלים.

את פריצת גדרי הטהרה בבית המקדש, ואת האבסורד שיש באפשרות שינוסכו על המזבח יין או שמן שאינם טהורים, מתרץ ר' יוסי בהסבר מאיר ומפתיע – אם תהיה קבוצה בציבור שלא מרגישה חלק מהקהילה, עלול לקום חלילה בית מקדש אלטרנטיבי עד ש"כל אחד יבנה במה לעצמו". בית המקדש מוכן היה כביכול "להתגמש" בגדרים ההלכתיים של הקרבנות הקרבים בו, בכדי לשמור על אחדותו ולאפשר לרבים מישראל לחוש שייכות אל הקודש והמקדש.

קהילה יקרה, איני מכירכם ואיני יודע את דרככם ואופייכם כפרטים וכקבוצה. מהמרחק הגאוגרפי ומחוסר ההיכרות, קטונתי מלייעץ או להורות כיצד לנהוג בסיטואציה המורכבת אליה נקלעתם (אף כי ידוע לי היטב וודאי ידוע לכם, שלגמרי אינכם לבד).

חברים וחברות, מצבנו לא טוב. שאו סביב עיניכם וראו את הניכור הגדל והולך של בנים ובנות מקרבנו, שלא מוצאים את מקומם בבתי הכנסת שלנו ופונים עורף לכור מחצבתם. הרחיבו את המבט אל הנעשה מחוץ לקהילה שלכם, בבתי הספר (הדתיים והלא דתיים), אל הנעשה בקהילות היהודיות מעבר לים, אל המשבר שספק אם היה כמותו באלפיים השנים האחרונות של יהודים "העוזבים מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים". את הדרישה "ותן חלקנו בתורתך" מחליף לעתים, לאסוננו, הרצון להתרחק מהתורה ומדרכה.

אם עלתה בביתכם פנימה דרישה של קבוצה המבקשת להיות חלק מהעולם היהודי, למצוא את דרכה בעבודת ה', צריך להיזהר ולהישמר מאד מלדחות או לסרב לדרישה זו. החשש מעוד פיצול, מעוד רתיעה, מעוד קבוצה שתקים לעצמה "בית מקדש משלה" ומה"חללים" שעלולים ליפול בדרך, ממשי וחמור מאי פעם. אני מפציר בכם למצוא את תעצומות הנפש והרוח, לעשות מקום אלו לאלו. אם חכמים היו מוכנים להסתכן בהקרבת טומאה על המזבח בבית המקדש, אנחנו בדורנו יכולים לסבול גוון מעט שונה, שמוסכם עליכם (כך הבנתי ממכתבכם) שאין בו איסור הלכתי.

אני מאחל לכם בכל לב, שקהילתכם תהיה מגדלור לקהילות שכנות, בו יכולה קהילה לשרוד משבר רוחני מבלי להתפצל. קהילה שבה דעות שונות, המבקשות כולן לעובדו באמת, יכולות לדור בכפיפה אחת. אם לא זו יחד עם זו, אז לפחות זו לצד זו (ואנא מכם, האמינו איש לרעהו ואישה לרעותה, שכולם אכן מבקשים לעובדו באמת ועשו מאמץ אדירים שלא לפקפק בטוהר הכוונות האחד של השני…).

בכל שבת, אתם אומרים בבית הכנסת שלוש פעמים לפחות את המילים "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ". מאחי אורי למדתי כי פסוקים אלו מתארים מציאות חקלאית בלתי אפשרית- התמר והארז אינם יכולים לצמוח באותו המקום. תמרים גדלים במדבר החם והצחיח, ואילו ארזים גדלים בהרי הלבנון המושלגים. האקלים בירושלים, שם נמצא בית ה', קר מדי לתמרים וחם מדי לארזים. אך זהו ייחודו של בית ה' בירושלים, שמצליח להוות קרקע פוריה למגוון פירות וקולות.

אנא מכם, אל תרבו מדון, פיצול ומריבה. יש לנו מאלו די ומספיק. עשו מאמץ להגשים ב"בית ה'" שלכם את דברי הפסוק בתהלים.

מאחל לכם שה' יאיר עינכם בעצה טובה לפתרון המשבר, ויפתח לבכם אלו לאלו.

אילעאי".

(יתרו תשפ"ב)